כלואים בכפור

מזחלת השלג התהפכה באמצע השממה מכוסת השלג. כלבי השלג של השתיים ברחו בעוד בעליהן מנסות להרים מעליהן את המזחלת.
"את בסדר?" שאלה הגדולה ביותר מהשתיים.
"כן, כן." הן התיישבו על השלג הלח, הרוח מצליפה באוזניהן עטויות כובעי צמר ומחממי אוזניים.
"אני חושבת שאתן צריכות עזרה." קול נשמע מאחוריהן. נערה בעלת צמה בלונדינית וארוכה ועיניים כחולות, לבושה שמלה ארוכה בצבע הקרח, עמדה מעליהן.
"כן, כן תודה." אמרה הבכורה וקמה. "קריסטל." היא הושיטה יד ללחיצה.
"אקווה." אמרה הקטנה ולחצה את ידה של הנערה הגבוהה. אקווה סידרה את שיערה השחור וקלעה אותו לצמה.
"טוב, קריסטל ואקווה, בואו לארמוני, אתן תהיו בסדר שם."
"מהו שמך?" הסתקרנה קריסטל.
"אלסה." אמרה וסימנה להן לבוא אחריה.

אחרי הליכה שקטה, משעממת וארוכה, הגיעו אל גרם מדרגות עשוי קרח המוביל אל ארמון קרח גדול.
"וואו! מי עשה את זה?" שאלה אקווה. אקווה היתה בת שבע ביום זה, יום הולדתה, וקריסטל בת שבע-עשרה. שיערה החום כהה של קריסטל התנופף ברוח והשתלב עם מעיל העור שגם הוא איים ליפול מגופה.
"אני יצרתי את זה, אין זה יפהפייה?" אמרה אלסה.
"יפהפייה מאוד." ענתה אקווה המתרגשת ועלתה בריצה בצדרגות.
"אקווה!" נזפה בה קריסטל, אחותה.
"אפשר?" שאלה נבוכה אקווה את אלסה.
"ברור." ענתה אלסה ושתי הנערות שנשארו למטה עלו בריצה לעמלה אחר אקווה. אלסה פתחה את דלת הקרח בתנופה והובילה אותן אל מין מרתף גדול ומוזר.
"לאן אנו הולכות?" שאלה קריסטל.
"אל… חדר האורחים." מילמלה אלסה.
"זה לא נראה כמו חדר אורחים." אמרה קריסטל כשראתה את החדר הקטןמלא הזקיפים ונטיפים. ניסתה לברוח אך אלסה הקפיאה את רגליה.
"כן, זהו לא חדר אורחים." חייכה אלסה חיוך זדוני, "עכשיו אתן קלועות בכפור."
"אקווה, ברחי!" אקווה החלה לברוח אך אלסה כישפה את ראשה שיהיה כבד ועייף.
"מה עשית לה?" צרחה קריסטל על אלסה.
"היא תהיה בסדר, או שלא! להתראות, חמודות שלי, אלך לשמוח לעד!" אמרה אלסה ויצאה מהחדר בדילוגי שמחה.
"מה קרה לנו?" שאלה אקווה מטושטשת.
"נפלנו בפח ועכשיו… עכשיו אנחנו כלואות בכפור."