ילדי העורבים האחרונים – חלק יד’

ריקו נאנח כנגד העץ. הוא לא האמין שהיא באמת עשתה לו את זה עכשיו. זה רק נתן לו עוד הוכחה לכך שהיא השתנתה. אלי הישנה לעולם לא היתה עושה דבר כזה.
הוא הוציא מכיסו את הפתק שסאם נתנה לו לפני שהוא יצא לדרך. אלו היו הוראות פשטות, רשימה של דברים שהוא צריך לזכור בכל פעם שהוא נמצא לידה. אחד מהם -כן כן, מפתיע- זה שהוא צריך להגן עליה בכל מחיר. לא משהו שהייתם מצפים מסאם לכתוב לו ברשימה, אבל הרי כולם יודעים שריקו לעולם לא ייפגע באלי, אלא אם חיו יהיו בסכנה.
וסאם היא היחידה שיודעת שהיה משהו בינו לבין אלי.
הוא החליט שהכי טוב לבנתיים זה לעקוב אחריה, עד שהוא יחליט איך לפנות אליה.
צמרמורת חלפה בגבו. גם לה יש בטח הוראות, ואם הוא לא טועה, אז הם וודאי להרוג אותו.
'אל תשכח, היא שונה עכשיו. אתה לא יכול להמשיך להתנהג כאילו היא כל העולם. כל עוד היא לא זוכרת אותך, תבטיח לי שתתנהג בצורה הכי קשוחה שלך איתה. תבטיח!' מילותיה של סאם צפו במוחו. איך הוא יוכל לעשות את זה? איך הוא יצליח להתנהג אליה בקרירות כשהדבר היחיד שהוא רוצה עכשיו זה לחבק אותה ולא לעזוב, לא לתת להתרחק ממנו לעולם.
הוא קם ממקומו והתחיל לצעוד לעבר הפארק. הוא זכר את הדרך עוד מהפעם האחרונה שאלי לקחה אותו לשם. זה היה אי שם בתחילת הדרך שלהם, ממש לפני היום שבו היא עזבה לתמיד ועברה לגור איתם. יש שם צריף קטן שהיא וחבריה בנו כשהם היו קטנים.
הוא הסתובב כמה פעמים במעגלים עד שמצא את העץ הנכון. הוא היה מוסתר גבוה בין הענפים, כך שרק אם ידעת מה אתה מחפש יכולת למצוא אותו.
ריקו עף עד לפתח הצריף. הוא העביר את ידו כגלאי על הדלת קודם ונרגע כאשר שום דבר לא התפוצץ הוא צפצף. אי אפשר לדעת אם הם מלכדו את המקום מחשש לפורצים (כמוהו) או ששמו מגן סביב כל הצריף.
הוא נכנס בקלילות פנימה. 'לפחות המקום הזה לא השתנה,' הוא חשב לעצמו בהקלה ונזרק על הספה היחידה שהיתה שם. הוא היה כל כך תשוש. קודם המעבר, אחר כך החיפושים המתמשכים אחר אלי, השיחה איתה… מנוחה זה הדבר היחיד שהוא זקוק לו עכשיו. זה, ואולי גם טיפול טוב מאלי.
'אתה צריך לשכוח אותה,' הוא פרע את שערו בעצבנות. כל גופו בער, והקולות בראשו חזרו להציק לו.
כבר שנה שלמה שהוא נלחם בהם, אבל הוא לא יצליח להחזיק מעמד בקצב הזה, לא בלי קול טהור או משהו שיעורר אותו. הוא זקוק לזקן, אך כאן, בעולם הזה, אין דבר שיכול לעזור לו.
הוא הרים את ידו כיסה את עיניו. גיחוך קטן ולא רצוני נפלט מפיו. אולי בכל זאת יצא משהו טוב מכך שהיא הורידה את החולצה שלה מולו…
הרוח הקרירה נשבה והכתה בקירות הצריף, אך לא נכנסה פנימה. הוא היה אסיר תודה על כך, כי הבגדים שלבש היו דקים ולא מחממים.
הוא קם ופנה אל עבר שידת המגירות הקטנה שהיתה שם, ומצא שכימה עבה. הוא חזר לספה וכיסה את כולו –לפחות ככל שהוא הצליח- ועצם את עיניו. המראה של הקרב שבו הוא איבד אותה עדיין נראה בבהירות כל כך לנגד עיניו, שזה שרף.
התוקפים המסתוריים שבאו עליהם בפתאומיות כזו, ההתפצלות שלהם לקבוצות, האבדות שלהם, הצעקה שלה. הכאב.
הוא לקח כמה נשימות מהירות וניסה להירגע. שום דבר טוב לא יצא מכל מה שהוא עשה עד עכשיו אם הוא ייכשל.
הוא חייב להחזיר אותה הביתה עד היעד שהם קבעו. הוא חייב, אחרת, טוב, אחרת הוא יעמוד מול בחירה לא אפשרית.
או לחזור הביתה, בלעדיה, או להישאר פה, בידיעה שיכול להיות שהוא ימות, או שהיא לא תיזכר בו, אך הכי גרוע, הוא לא יוכל לחזור הביתה, לעולם.