בכל מקום באף מקום – פרק 2

זה אותה הדירה, זה אותם התמונות הרדופות על הקירות.
זה מרגיש כאילו מבטה רודף אותי עוד, אבל היא איננה.
באף מקום.
אני זורק את צרור המפתחות העמוס בקערה על השידה בכניסה, סוגר את דלת העץ העבה אחריי ונועל את המנעול הראשי.
הדירה קרה, כל יום הופכת חלולה יותר מאז היא עזבה.
פריטים קטנים כל כך שלה מורגשים בכל פינה, בין אם זה המסרק המלא עדיין בשערות שערה השחור, ובין אם זה מכשיר הנייד המכובה שלה שעדיין נח באותו המקום מאז…
לא הרמתי אותו, לא נגעתי בו… הסוללה שלו כבר ממזמן נגמרה.
אני עובר את הדירה במהירות אל המטבח, לא יכול עוד לשאת את הכאב בפריטים הקטנים המפוזרים מסביב.
פתחתי את דלת המקרר הכסופה, המקרר עדיין ריק, אני לא יודע לעשות קניות כמו שהיא הייתה עושה.
הוצאתי את בקבוק האלכוהול הזול הנח שמה על המדף הריק, שולף אותו בשנייה.
לא טורח למזוג לכוס, כבר ישר שותה מהפיה.
האלכוהול זורם בגרוני, מחטא את ליבי הפצוע.
אני חוזר בחזרה אל הסלון, המגבת שלה עדיין זרוקה על הספה הקטנה, תיק העבודות שלה זרוק שמה בקצה… ליד הפינה.
זה מחרפן לראות את הדברים שלה כל היום, אבל בכל זאת אני לא מוצא את הדרך לנקות את דברייה, לארוז אותם לאחר שהלכה.
אני שוב לוגם מהמשקה האלכוהולי המסריח, אני חושב שכבר פיתחתי חסינות נגד השיכרה.
כבר חודשים ארוכים שאני לא מאבד את עצמי לאחר שלוש רבעים של שתייה חריפה.
אני מסתכל על התמונה שעל שולחן הקפה הלבן הממורק, תמונה שלה ממוסגרת במסגרת עבה ולבנה.
שיערה השחור עוטף אותה כמו וילון סטן ארוך וחלק.
והחושך חוזר לעטוף אותי שינית.
נאבד בעינייה האפורות כמו ענני הסערה שתעתעו בי תמיד…
וזה רק מבעד לדמותה בתמונה.