חצי רגל באדמה – פרק 77

להפוך לחזיר ים, זאת לא חוויה מומלצת למי שלא אוהב לאבד שליטה, לחוש כאבים איומים וגם לראות פתאום חרקים בגודל ענק. זה מלחיץ, מפחיד, ולא מומלץ בעליל, גם למי שאוהב את שלושת הדברים הקודמים.
התחושה שהיא הפכה אותי לחזיר ים הייתה כואבת במיוחד, הרגשתי איך כל העולם גדל, ואיך הידיים שלי מתכווצות, ואיך פתאום אני מצמח פרווה.
לא היה לי מושג איך אמה החזירה אותי לגוף הישן שלי, אבל זאת עובדה. מצאתי את עצמי שוב בגוף האנושי שלי, אחרי שהייתי חזיר ים, ומצאתי את עצמי עם חרב שלופה אל מול קירקה.
"אתם לא משתווים לקסמים שלי!" היא קראה.
השלכתי את החרב שלי מוקשתת, וזה פגע לה היישר בבטן.
היא שלפה אותה החוצה והשליכה לעברי, אבל בעזרת כוחות שאפילו לא ידעתי שיש, ותפסתי את קת החרב, מבלי להינזק.
סובבתי אותה ביד שלי כמו אומן, והתכוונתי לשסף אותה.
"לא תהרגו אותי, אני היא קירקה בת האלמוות!" היא קראה.
"קירקה שלא סותמת את הפה!" קראתי, ותקפתי אותה.
היא ניסתה להטיל עלי עוד קסם, אבל הצלחתי להתחמק ממנו.
"תברח" מלמלה לי אמה.
לא רציתי לעשות ההיפך, כי ידעתי שלהרוג אותה זה חסר סיכוי.
אמה תפסה את תשומת ליבה ואני ברחתי, ממשיך להציץ דרך החלון.
אמה עצמה עיניים, ולפתע גל ענקי מהמים הוטח בכל הבניין.
נרטבתי עד לשד עצמותיי.
אמה יצאה משם במהירות.
"בוא!" היא קראה, ולקחה אותי אל עבר המים.
"מים" אמרתי בלחש.
"זה בסדר, לא תטבע" היא אמרה, ואז תחבה את שתי אצבעותיה לפה ושרקה.
לאחר כמה שניות, נראו קווים צבעוניים יוצאים מהמים, ולבסוף גיליתי מחזה מדהים.
ראש היצורים היה כמו של סוס, עם רעמה, והם היו כחולים.
הקשקשים שלהם נצצו לאור השמש באלפי צבעים.
"היפוקמפוסים, כמו בפרסי ג'קסון!" קראתי בהתלהבות.
הניצוץ בעיניים של אמה כבה.
"פרסי" היא לחשה.
הרגשתי רע עם עצמי.
"אמה, אני ממש מצטער."
היא הביטה בי במבט חלול.
"על מה?" היא שאלה.
"אני מרגיש אשם במוות שלו." אמרתי.
"אתה לא" היא אמרה.
"מה עשו לך בספא?" שאלתי.
"כלום, רק סידרו אותי" היא אמרה "ולך?"
"חוץ מלהפוך לחזיר ים?" שאלתי.
היא גיחכה.
"כן" לבסוף אמרה.
"היא הורידה לי את הביטחון העצמי" אמרתי, והשפלתי את מבטי למטה, אל החול שעל הרצפה.
"תומאס, מה היא כבר אמרה לך?" שאלה אמה "רק על המראה החיצוני?"
"כן" אמרתי, פתאום קולט כמה טיפש אני.
"אתה מבין שהיא לא אמרה כלום על האופי, כי יש לך אופי מדהים?" היא אמרה לי.
הרגשתי איך אני מאדים כולי, כמעט כמו צבע החלודה שעל כוכב הלכת מאדים.
"ת-ת-ודה" גמגמתי לה.
"כן" היא הנהנה "אתה אפילו לא משער לעצמך כמה שאני שמחה לצאת איתך למסע, ולומר לך את זאת חד משמעית? אתה חבר כמו תומאס ההוא."
"התומאס שמת?" שאלתי.
"כן" היא אמרה והנהנה.
"כולם מתים בסופו של דבר" לחשתי.
"גורל גיבורים הוא לעולם מוות." אמרה אמה בקול חלול.
היישרתי מבט אל העיניים הירוקות של אמה.
"חשבתי על זה" אמרתי.
"מה?" שאלה אמה.
"פרסי לעולם לא יישכח, הוא עדיין איתך, ואת תמיד תזכרי אותו" אמרתי.
"וכשאני אמות?" היא שאלה.
"אז אני אזכור." אמרתי.
"ואם אתה תמות?"
"אז תמיד יהיה משהו שיזכור" אמרתי "אמה, גיבור יכול לחיות את כל חייו לבד, אבל גיבור לעולם לא ימות לבד. את תראי, פרסי ימות באמת, רק כאשר כל מי שאהב אותו, וראה בו גיבור ימות. עד אז, הוא ימשיך לחיות, גם אם לא באופן מוחשי."
"אמירה יפה" היא לחשה.
השפלתי מבט אל הרצפה. הדם מפעם לי בראש.
"תודה" לחשתי.