חצי רגל באדמה – פרק 76

רציתי להתנגד. לא רציתי להיפרד מתומאס אבל משהו בקולה של האישה הזאת.. קירה, גרם לי לעשות כרצונה.
הובלתי על ידי האישה בקלסר ברחבי האי הקטן והמטופח.
עברתי כל כך הרבה טיפולים שאני אפילו לא רוצה להתחיל לדבר על זה. המוח שלי כואב רק מלחשוב על כל הדברים שעברו עליי.
בנות אפרודיטה היו רואות בי ברת מזל בגלל איך שנראיתי ומה שלבשתי. השיער שלי סורק ופסי כסף נשזרו בשערי. הולבשתי בשמלת כותנה לבנה ובסנדלים חומים פשוטים. אבל אחרי כל מה שעברתי.. פשוט רציתי להיות עצמי. נמאס לי להעמיד פנים שאני חזקה, נמאס לי להעמיד פנים שאני שורדת. פשוט רציתי למצוא איזו פינה ולבכות בשקט.
אבל האישה המעצבנת עם הקלסר לא הורידה ממני את העיניים. היא הראתה לי את כל המקום, הציעה לי לשתות שייק תותים ועקבה אחרי לכל מקום.
לבסוף נעצרתי והסתובבתי אליה. "אני צריכה שתי דקות לבד" אמרתי, "בסדר?"
היא נראתה טיפה מופתעת. "כן.. בטח".
ברגע שהיא עזבה אותי רצתי חזרה אל המקום שבו עזבתי את תומאס והאישה ההיא. המקום הזה היה נשמע לי מוכר כל כך. שמעתי את פרסי מדבר עליו פעם, אני כמעט בטוחה בכך.
אבל הקסם של המקום השפיע עליי והרגיע אותי. הפסקתי לרוץ והבטתי במים המנצנצים. מה הבעיה שלי? אני יכולה להישאר פה וזהו. בשביל מה לסבול במלחמות בשביל האלים? למה לי להקריב עוד מהחברים שלי?
ואז הבטתי בריכוז במים. משהו נכתב שם וזאת לא הייתי אני.
"העמדת פנים" שמעתי קול בראשי.
"מי.. מי זה?"
"האם זאת מי שאת, אמה?" הקול המשיך לשאול, "האם אני ואמא שלך גידלה אותך לילדה מפונקת וחיצונית כמו בנותיה של אפרודיטה?"
הבטתי סביבי.
"אבא?" שאלתי בזהירות.
"אכן, אמה"
"נתת לפרסי למות" זאת הייתה המחשבה הראשונה שלי.
"לא יכולתי לעשות כלום אחרי שפרסי הסכים לתנאים של האדס" הוא אמר ועכשיו, כשעצמתי את עיניי, ראיתי את התמונה בראשי. אבא שלי ישב על הכס באולימפוס והביט בי.
"אבל פרסי – "
"יהיה בסדר גמור" אבא שלי חייך, "תסמכי עליי. אבל עכשיו עלייך לעזור לחבר שלך, לפני שיהיה מאוחר מדי. אה, ואמה? אני מעניק לך מתנה שתעזור לך לכמה דקות. השתמשי בה היטב"
פקחתי עיניים והבטתי לכיוון הבניין שאליו נכנסו תומאס וקירה. רצתי לשם ונכנסתי אל החדר אחרי שדפקתי בדלת. קירה עמדה מול מראה והביטה בדמותה.
"איפה.. איפה תומאס?" שאלתי וכיווצתי את מצחי. שמעתי רעשים מעצבנים, צפצופים. אבל התעלמתי מהם.
"הוא המשיך במסע שלו" קירה אמרה והביטה בי בעצב, "אני כל כך מצטערת"
"לא" אמרתי בשקט וסרקתי את החדר, "את משקרת"
"למה לי לשקר לך ילדתי?" היא שאל הוצעדה לעברי.
"איפה תומאס?" שאלתי שוב.
"במקום הראוי לו" היא ענתה, "במקום הראוי לכל הגברים"
היא החוותה בידה לעבר כלוב קטן שבו היו כחמישה יצורים קטנים ושעירים. חזירי ים.
"הפכת את תומאס ל… " הבטתי בה בכעס, "תחזירי אותו חזרה למצב שלו!"
"אני מצטערת" היא אמרה אבל שום סימן של חרטה לא נראה על פניה, "ככה ראוי"
"מי החליט?" שאלתי בכעס והבטתי שוב בכלוב. מי מהיצורים האלו הוא תומאס?
"אני" קירה שאגה.
"זה לא השם שלך, נכון?" שאלתי בריכוז, "השם שלך הוא…"
"קירקה" היא ענתה בחיוך מרושע, "וזה האי שלי ילדה. אף אחד לא נמלט ממנו מאז האח האידיוט שלך והחברה שלו! ואת והחבר הקטן שלך תהיו אלה שיסבלו בשביל שניהם"
לפני שהספקתי להגיב קירקה שלחה לעבר מסך של משהו זוהר בצבע כסוף. הדבר הזה עטף אותי אבל לא פגע בי. לא שינה את הצורה שלי. כלום.
"איך זה ייתכן?" קירקה שאלה בזעם, "האם גם לך הרמס האידיוט עזר?!"
ואז נזכרתי במילים של אבא שלי: מתנה למספר דקות, השתמשי בה היטב.
"לא, לי מישהו אחר עזר" חייכתי ואז שלפתי את החרב שלי מהנדן, "שחררי את תומאס או שאשחרר את כולם!"
"את לא יכולה!" היא שאגה בזעם.
"תראי אותי" אמרתי והנפתי את החרב שלי. הכלוב נחבט ונשבר. חמשת היצורים יצאו החוצה והתפזרו. אחד מהם נעמד ממש מולי והביט בי בעיניים אפורות.
"אני מבטלת את כישופה של קירקה, בת הליוס ופרסה. ומשחררת אותך, תומאס האסלר, מכישופה." לא ידעתי איך ידעתי מה לומר אבל אחרי שאמרתי את זה מלמלתי משהו בשפה שמעולם לא הכרתי ומולי היצור צמח לגודל מלא של תומאס.
הוא עמד מולי, משותק. ואז הסתובב אל קירקה בכעס.
"את גמורה גברת!" הוא קרא.