באמצע החיים. (חלק שביעי)

נקודת מבט טל-

החג עבר ומצאתי את עצמי בחדר של יניב, בוהה בתמונות על הקיר.
היום יום רביעי, מחכה לסוף שבוע, או חופש קרוב. חברות שלי בלימודים ויניב בצבא..
"טלטול, את רעבה?" שאלה אמא של יניב כשנכנסה לחדר שלו והביטה בי שוכבת בלי מעש.
"אני משועממת.." נאנחתי בשקט, לא רציתי שהיא תדע זאת. אבל זאת האמת.
"איפה חברות שלך?" שאלה בחיוך קטן והתיישבה על המיטה לידי בזמן ששכבתי על הצד.
"יש להן טיול שורשים, לפולין. עושים להם הסברים והן לא יכולות להיעדר.." מלמלתי בעצב.
"הו- אני מבינה. ואת לא רוצה לטוס?" שאלה בחיוך מנחם,
"יש לי בטן בגודל של אבטיח. אני באמצע שבוע 23, אף אחד לא יוציא אותי לטיול כזה.." אמרתי בתסכול
"אפשר לנסות לבקש, אולי ימצאו לך פתרון חלופי.. ניסית?" שאלה בחשש
"אני לא יודעת.. חברות שלי הכירו חברות חדשות, אני לא בקשר עם השכבה.. רק איתן." הסברתי את חששותי,
"זה בהחלט טבעי מתוקה. טל מאוד נהנה במסע שורשים, אני אנסה לברר לך עם הרופא." חייכה אימו במתיקות והושיטה לי את ידה על מנת שאקום מהמיטה בה רבצתי כל היום.
הרגשתי עייפות מתמדת ולכן לא הפריע לי לישון הרבה, אפילו אם התעוררתי אחרי כמה שעות וחזרתי שוב לישון.
"צריך ללכת?" שאלתי בעצב, היא הנהנה בראשה ונעלה אחרינו את הדלת של הבית.
יש לי בדיקה אצל הרופאה, אני לא רציתי ללכת.. ההורים שלי בפגישה עד הלילה.
אמא של יניב רצתה לראות אותי, לעשות איתי יום כיף.
שילבנו את זה- בערך.
הגעתי אליה מוקדם בבוקר. אחרי ארוחה מזינה ישר נרדמתי, ועכשיו יש לנו בדיקה. ואחר כך נלך לטייל.

–

אחרי שסיימנו את הבדיקות הלא נעימות שאישה בהריון צריכה לעשות. הגיע הדבר שמזכיר לי למען מה אני סובלת.
"הנה הוא. בריא ושלם, הוא נמצא בתנוחה טובה מאוד." אמרה הרופאה בזמן שהעבירה את המכשיר על בטני.
הנוזל הקריר צמרר את גופי הקר.
"הוא? זאת בת, את מתבלבלת." אמרה אמא של יניב, צחקתי לנוכח העובדה שכולם מנסים לדעת אם זה בן או בת.
"אני לא מגלה את המין של התינוק, אני משתמשת בזכר מפני שזה תקף לכל העוברים." חייכה הרופאה
"אפשר להישאר פה עוד קצת?" שאלתי את הרופאה כשהיא באה לנקות לי את הבטן מהחומר. היא הנהנה בראשה והסבירה לי כיצד להשתמש במכשיר האולטרסאונד.

התקשרתי ליניב וקיוויתי שהוא יענה..
"הוא אף פעם לא נמצא איתי בבדיקות.." אמרתי בעצב, מחכה שיענה לשיחה.
"הכל בסדר. מאמי שלי, הוא יראה אותה בבית." ניחמה אותי , אך ראו על עיניה שהיא מאוכזבת.

-"מאמי?" שאלתי מיד והבטתי על הטלפון כשראיתי שיניב ענה,
"כן, יפה שלי. הכל בסדר?" שאל בבהלה,
-"כן. אני בבדיקה.. ו-וחשבתי שאולי נעשה שיחת וידיאו." אמרתי בחשש
"כן!" קרא בהתרגשות,

הפעלתי את השיחת וידיאו וכיוונתי על הבטן ,
-"היא מעבירה את המכשיר, תסתכל!" אמרתי בהתרגשות וכיוונתי את המצלמה על המסך של האולטרסאונד וכך יניב ראה את העובר.
"מאמי! תראה, רואים ממש את כולו!" התרגשה אמא שלו ודיברה אל יניב,
הבטתי על המסך וראיתי את יניב מזיל דמעה,
"אני לא מאמין שאני לא יכול לצאת לראות את הדבר הזה.." אמר בקול חנוק,
-"זה בסדר. אתה תראה אותו בבית.." עניתי כפי שאמא שלו ענתה לי,
"אני מאושר." אמר בקול שקט והביט בשקיקה על המסך אולטרסאונד.
-"תחזור הביתה.." ביקשתי בקול עצוב,
הוא נאנח בשקט והביט על המסך וסימן לי לסובב, על מנת שהוא יראה את פניי.
"הלוואי ויכולתי. אני לא יכול להשאיר אותם לבד, את יודעת את זה." הסביר והביט עמוק בעיניי,
נאנחתי בקול וניתקתי לו בפרצוץ.

התחלתי לבכות. כמו תמיד.
אמא של יניב כבר התרגלה לזה ונתנה לי להירגע בשקט, בזמן שהיא ניקתה את ביטני מהחומר השקוף.

התרוממתי ממצב השכיבה ויצאנו מחדר הרופאה, הלכנו לקניון. להעסיק את הראש במשהו אחר.
"את רוצה למדוד בגדים?" שאלה אמא של יניב, הנדתי את ראשי לשלילה וכיסיתי את ביטני עם הסוודר, ככה לא יראו את הבטן.
"בואי נכנס לכאן, אולי יש בגדים יפים." חייכה אמא שלו, משתדלת להתנהג אלי יפה למרות היחס הנוראי שלי כלפיה.
הסתכלנו על בגדים, אפילו אני התעניינתי.
"החורף אמור להגיע הסופ"ש. את אצלנו נשארת?" שאלה אמא שלו בזמן שמדדה מעיל
"אני לא יודעת.. אני רוצה להיפגש עם חברות שלי." הודתי בשקט
"אז תצאו ליד הבית, ותחזרי אלינו." הציעה
"את באמת רוצה שאני אשאר? אני יותר מידי אצלכם.." נאנחתי
"אם לא הייתי רוצה, לא הייתי נותנת לבן שלי להמשיך להיות איתך בקשר" קרצה
"אני אשמח." חייכתי.
"יופי, נשים לק אחת לשניה." שמחה, חיבקתי אותה ללא התראה מוקדמת ולא שחררתי.
"ילדה יפה שלי. תאמיני לי, זכינו בך." שמחה,
"אני צריכה חולצה ארוכה, אני לא יכולה עם הבטן הזאת!" נאנחתי בקול והלכתי לכיוון של החולצות ומצאתי חולצת טריקו ארוכה מחממת. היא הייתה מעולה עלי. לא צמודה, ולא רחבה מידי.
המידה המתאימה לי.

–

"הרבה שוקולד" חייכתי אל המוכר שהכין לי קרפ צרפתי,
אמא של יניב פערה את עיניה לנוכח כמות השוקולד ושתקה. מותר לי.
"איך יש לך מקום?" שאלה ללא הבנה והזמינה לעצמה מאפה וקפה.
"יש לי מקום של 23 וחצי שבועות." אמרתי בחיוך
"זה בכלל לא הגיוני, איפה יש לתינוק שלך מקום?!" שאלה בחיוך רחב והמשכנו ללכת אל עבר הרכב בשביל לחזור הביתה.

הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוס על הספה בזמן שאמא של יניב סחבה את השקיות אל תוך הבית.
"מצטערת.." חייכתי בשקט,
"זה בסדר, תיכנסי להתקלח. ניפגש פה יותר מאוחר? את אחראית לעשות לק." אמרה אמא שלו בשמחה.
הנהנתי בראשי ונכנסתי למקלחת בחדרו של יניב, הרגשתי כבדה. כל כך רציתי את יניב פה.
המקלחת הייתה ארוכה מידי.. הרגשתי שהייתי יותר מידי זמן מתחת למים.
התלבשתי בפיג'מה ארוכה ומחממת, יוצאת אל הסלון עם לק ורוד כהה.
התחלתי לשים לי לק באצבעות בידיים, בגלל שברגליים כבר שמתי עם אמא.

אמא של יניב הגיעה ומרחתי לה לק, דיברנו על כל מיני נושאים. רציתי רק לישון.

לבסוף אמא של יניב הלכה לישון ואני נשארתי ערה בחדר של יניב,
בעלה נכנס אל הבית ועבר דרך החדר של יניב והביט בי בחיוך,
"טל, כמה טוב לראות אותך. מה שלומך?" שאל בשמחה ונכנס אל החדר
"בסדר.." חייכתי בשקט, "היה יכול להיות יותר טוב אם יניב היה פה.."
"אני בטוח בזה, אבל סוף השבוע הזה יעבור מהר. את נשארת פה?" שאל, הנהנתי בראשי.
"יופי מתוקה, אכלת?" שאל, הנהנתי בראשי והושטתי לו את התמונות של האולטרסאונד.
"כמה טוב לראות את זה! תראי איזה נכד גבר יש לי" התרגש
"אולי זאת נכדה.." חייכתי,
"לא, זה נכד!" אמר בביטול, "יש לו את הידיים שלנו" הכריז
"אתה מתרגש?" שאלתי בחיוך, הוא הנהן בראשו והכריז "לא כל יום אני יודע שיש לי נכד."
"לך תדע, אולי מחר עוד מישהי תבוא ותספר שהיא בהריון מיניב." צחקתי
"אני מקווה בשבילו שלא, כי אף אחת לא תוכל להתחרות בך. לילה טוב טל." אמר אביו ויצא מהחדר.

כל הלילה לא נרדמתי, חשבתי. התקשרתי לחברות ודיברתי איתן,
לא רציתי להיות לבד..
בסוף הבנתי שאני צריכה לישון, חבל שראיתי זאת רק ב5 לפנות בוקר.

–

הרגשתי משקל כבד מתיישב על המיטה, פי היה מיובש. מצאתי הזדמנות לסגור אותו.
"מי זאת ישנה במיטה שלי?" שמעתי את קולו הרך של יניב,
חיוך קטן התפשט על פני, אך לא יכולתי לזוז. הרגשתי רע.
"קומי יפה שלי. איך את?" שאל בחיבה,
"כואב לי הג-רון." אמרתי עם שיעול חנוק,
"אני שומע, בואי תקומי תשתי תה." אמר בשקט וליטף את גבי,
"אני עייפה. עוד חצי שעה." ביקשתי
"השעה כבר 6 בערב, את ישנה הרבה זמן.." אמר בדאגה,
"עוד קצת.." ביקשתי בשקט וחזרתי לישון.

בפעם השניה שהתעוררתי הרגשתי את גופי רועד. היה לי קר.
התכסיתי בשמיכה והבטתי בפניו המודאגות של יניב,
"בואי להתקלח. אני אמדוד לך חום מיד אחרי זה." אמר בדאגה ועזר לי לקום,
"לא.. קר לי." יללתי בעצב וחיבקתי אותו חזק
"אני יודע, אני אמלא לך מים חמים." הבטיח

בזמן שיניב מילא את האמבטיה, אני עשיתי פיפי. פיפי כ"כ ארוך שיכל למלא את כל הכינרת.
"המים חמים." הבטיח יניב.
התנגדתי להיכנס. היה לי כל-כך קר. ולא רציתי להיפטר משום בגד שהולבש עלי.
לבסוף השתכנעתי מידיו החמות של יניב והוכנסתי לאמבטיה, בהתחלה היה לי קר.
אבל אחר כך התרגלתי למים החמימים.
"התגעגעתי אליך." אמרתי בשקט ונשקתי לשפתיו, הוא נשק לשפתי בחזרה ונעמד מאחורי מחוץ לאמבטיה וחפף את שיערי בעדינות.
צמרמורות עזות עברו בגופי,
הוא לבש על עצמו עדיין את המדים. הוא אפילו לא הספיק להתקלח, ישר דאג לי.
"מתי הלכת לישון?" שאל בשקט.
"ב5 לפנות בוקר. לין ורותם טסות לפולין, ושני אולי תטוס גם.." עניתי בעצב,
"אני יודע, שמעתי. אמא סיפרה לי." אמר בעצב
"בוא נטוס שנינו, לא לטיול שורשים. לחופשה." ביקשתי
"לאיפה את רוצה לטוס?" שאל בחיוך קטן והתיישב מחוץ לאמבטיה מולי.
שיערי כבר היה חפוף, כל מה שהייתי צריכה לעשות זה לשטוף את הגוף ולצאת מהאמבטיה החמה ולהתנגב.
"אני בצבא, אני לא יכול לצאת לחופשה.." אמר בעצב
שתקתי.
יצאתי מהאמבטיה והתנגבתי במגבת החמימה והתיישבתי על המיטה של יניב כשחיכיתי שהוא יוציא לי בגדים חמים ללבוש עלי,
ביטני התכווצה מכאבי קור..

לבשתי עלי חזיה ותחתונים, מנגבת את שיערי ומתעלמת מיניב. הוא לפעמים כזה מעצבן עם הצבא שלו.!
"איזו בטן.. בלי העין הרע." אמר בהתמוגגות ומשך אותי אל עבר רגליו והושיב אותי על רגלו השמאלית וליטף את ביטני.
"בייבי קטן. אתה תצא לעולם טוב, לא יהיו מלחמות, לא אנשים רעים. רק אהבה" אמר יניב
"מי הבטיח את זה?" שאלתי בכעס
"אני!" אמר בחיוך ונשק לצווארי, חיבקתי אותו חזק וכשהקור חדר אל עצמותיי התלבשתי בבגדים חמים.

"אמא שלך דאגה, היא התקשרה אלי מבוהלת . לא ענית לה." אמר בזמן שהמדחום היה תקוע בפי,
"יש-כח-נתי" אמרתי במוזרות, התכוונתי 'ישנתי'.
"הפסדת חצי יום. הכל אפור בחוץ. החורף הגיע.." חייך חיוך קטן,
"אנחנו לבד בבית?" שאלתי ללא הבנה, הוא הנהן בראשו והוציא את המדחום מפי ונשק למצחי.
"את בוערת.. מה עשית שאת ככה?" שאל ללא הבנה,
התכסתי בשמיכה והקשבתי לגשם שדופק על החלון.
"חשבתי שנצא עם חברים שלי, אבל את חולה מידי." אמר בדאגה והושיט לי בקבוק מים שאשתה ממנו.
"אתה יכול לצאת איתם, אני אשאר פה. אני גם ככה רוצה לראות דה וויס." חייכתי,
"יום כיף עם האישה שלי, אני רק אכנס להתקלח ואני אצטרף אלייך.." אמר בשמחה,
אך כבר נרדמתי.

–

הרגשתי תזוזות על המיטה ואת הקול המוכר של יניב קורא לי .
"מדהימה שלי. אנחנו צריכים לקום לאכול, את לא אכלת היום." אמר בדאגה
התעלמתי וניסיתי להתהפך על הבטן, מנהג קבוע שלי. אבל משהו עצר אותי….
הבטן שלי.
"יאללה קומי, חברות שלך בדרך." אמר באנחה קצרה,
הבטתי עליו בעיניים עייפות ונמנעתי מלפתוח את פי, כל-כך כאב לי הגרון.
"בואי, את לא חייבת להתלבש. את יכולה להישאר עם הפיג'מה, רק בואי לאכול." ביקש
הנהנתי בראשי וקמתי מהמיטה והלכתי אחריו אל המטבח. מתיישבת על הכיסא הגבוה ומתכסה בשמיכה שהונחה על הספה לידינו,
"את רוצה לקחת תרופה?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה ולגמתי מהכוס מים הקרירים שיניב הביא לי לפני שהתחיל להגיש את הספגטי בולונז אל תוך הצלחת.
"כואב לי הגרון.." לחשתי וניסיתי ליצב את קולי ע"י חיכוכי מיתרי הקול. אך זה כאב יותר.
"אני יודע, את ישנת עם חלון פתוח?" ניסה להבין למה אני מקוררת,
הנדתי את ראשי לשלילה והתחלתי לאכול, ארוחת בוקר של בשר.
טוב.. לא כל כך בוקר. השעה 8 בערב.

–

"אהובה שלנו!" נכנסו ברעש לין ורותם, כאב לי הראש. אך זה לא מנע מחיוך להתפשט על פניי,
"את חולה?!" שאלו בדאגה ומיד חיבקו אותי בזהירות, הנהנתי בראשי והצבעתי על הגרון.
"לין הסתומה כמעט עשתה תאונה, אז עשינו עצירה וקנינו לך על הדרך מתנה." קרצה רותם והושיטה מולי שקית עטופה,
"אבל תפתחי אותה רק עם יניב, כשאנחנו נלך. טיפה לא היינו בטוחות.. אבל יש פתק החלפה" חייכה לין
"תודה" לחשתי בצרידות וקמתי מהספה והבאתי להן לשתות קולה.
"איפה יניב?" שאלה רותם ללא הבנה, מביטה ברחבי הבית שהפך להיות הבית השני שלי.
"בחדר, הוא יוצא עם חברים." הסברתי בשקט ולגמתי מהכוס תה החמים שיניב הכין לי לפני שהוא הלך להתארגן.

"נסיכה, אני בטלפון. כל דבר קטן תיידעי אותי, אני אחזור מיד." הבטיח יניב והנחית נשיקה על שפתיי ועוד נשיקה על מצחי, ונשיקה אחרונה על ביטני. ממש בקודקודה.
"אנחנו נשמור עליה." חייכה לין ולגמה מהכוס קולה שלה,
"תשתי הרבה תה, זה יעזור לגרון שלך. ודבש" אמר יניב וחייך בהקלה לנוכח ההבטחה של לין ויצא מהבית בלב רגוע.

"תמיד אמרתי שהוא חתיך." אמרה רותם בחולמניות,
"להזכיר לך שיש לי את התינוק שלו בבטן שלי?" שאלתי בחיוך משועשע
"את זה אי אפשר לפספס.." אמרה בזיוף של קול מאוכזב והוסיפה, "אני אצא עם הבן שלכם"
"ממ, אבל הוא יהיה קטן ממך ב18 שנים." צחקתי,
"כל עוד הוא מהגנים המושלמים שלכם, אני בעניין." אמרה בגאווה,
"מה שתגידי.." אמרתי בחיוך מובך והבטתי על אצבעותי. למה אני מרגישה פתאום לא קשורה..
"אנחנו יוצאות למסע שורשים, חבל שאת לא איתנו.." אמרה לין באכזבה,
הנהנתי בראשי בעצב וביטלתי את דבריה בידיי, "יהיה לכן כיף גם בלעדיי."
"זה לא אמור להיות טיול כיף, אני חושבת.." אמרה רותם בצחקוק קצר,
"זה כן אמור להיות טיול כיף, זה פאקינג טיול לחו"ל!" אמרה לין, מסביר את הרצון שלה לצאת למסע שורשים.
"רציתי לבוא, אבל הם לא יכניסו אותנו למשלחת.." הצבעתי על הבטן,
"תבואי ביחד עם יניב מחוץ למשלחת וניפגש שם!" אמרה רותם בקול גבוה, כאילו היא עלתה על נושא חשוב.
"אי אפשר. יניב בצבא, ואני לא חושבת שהוא ירצה לבוא איתי ל'מסע שורשים'. בכל זאת, טיול קשה." היא הנהנה בראשה וחשבה על משהו אחר,
"אני אשלח לך תמונות, הצלחנו שתום יהיה איתי באוטובוס." אמרה לין בחיוך, תום זה חבר שלה מהשכבה.
הצטערתי שהקשר הזה נבנה כשאני לא הייתי בבית הספר, אני מחמיצה את כל הילדות שלי.
חייכתי בשקט ועצרתי את הדמעות בתוכי.

סימסתי ליניב בלי שהן ראו, לא יכולתי לשאת זאת..

אל; אהובי.
-'למה זה מרגיש לי לא נכון? אני מרגישה לא שייכת..' 21:20

קמתי אל החדר בתירוץ שאני צריכה ללכת לשירותים, זה היה נכון. אבל רציתי כמה זמן של שקט מהן.

כשחזרתי אל הסלון לא הופתעתי לראות את מבטן המאוכזב,
"איך את מרגישה? עם כל ההתרגשות שכחנו שאת חולה.." אמרה רותם באכזבה,
הנהנתי בראשי והעברתי מיד נושא,
"מה איתך ועם תום?" התעניינתי בחיי האהבה של לין,
"הכל טוב איתנו, מה איתך ועם יניב? אתם מצליחים לשמור על התשוקה שלכם?" צחקה,
חייכתי, אך זה יהיה לגמרי שקרי אם אגיד להן שאני מצליחה לשמור על התשוקה של שנינו.
היו ימים שרציתי להעלים את יניב מהחיים שלי, והיו ימים שרציתי שיניב יהיה קרוב אלי- שלי.
אך זה מעולם לא הצליח להגשים את עצמו.
במיוחד שיש לנו כל כך הרבה דברים קשים לעשות, כמו ההריון שלא בא לי בקלות, הפחדים שאני לא מצליחה להתגבר עליהם. ועוד הרבה…
"משתדלים.." חייכתי, רותם חייכה במבוכה בעוד שלין השפילה את ראשה ושפשפה את ראשה במרירות.
"אנחנו מקוות שהתינוק יביאו איתו רק התחלות חדשות, ושנצליח לראות אותו עוד הרבה." שמחה לין . רותם השתתפה בברכה גם,
"לפעמים אני חושבת שאנחנו לא נצליח לשמור על קשר כזה טוב, זה מאוד קשה.." נאנחתי והבטתי בהן בעצב.
"אנחנו נעשה את המקסימום על מנת שהקשר הזה יצליח." הבטיחה רותם,
חייכתי בשקט וחיבקתי אותן, התגעגעתי לחברות שלי.
זה לא כיף וקל להיות מוקפת רק בהורים שלך, בבן הזוג שלך ובמשפחה שלו.
רציתי גם שיהיה לי את המקום שלי- את החברות שלי.
'רציתי רק לשוט הכי רחוק, אני אדם משום מקום. שמחפש לו רק סיבה לנשום.'

בסך הכל רציתי אותן. רציתי חברות.
כשהמחסום בנינו ירד הצלחנו סוף סוף להינות.
הזמן עבר מהר! ויניב כבר חזר לבית, השעה הייתה חצות. אני לא מאמינה שהזמן עבר מהר.
"את תצליחי לנהוג בחושך?" שאלתי בבהלה, היא הנהנה בראשה.
"לא סתם יש לי ג'יפ. זה נועד בשביל החושך והגשם." התלהבה לין,
"אתן רוצות אני אסיע אתכן הביתה?" שאל יניב בדאגה והתיישב לידי, היה לו ריח נקי, לא כמו הריח של הסיגריות כשהוא נכנס הביתה. הוא החליף מיד בגדים.
"לא, זה בסדר. אנחנו מוכנות להכל." קרצה לין והרימה את המפתחות באוויר וחיבקה אותי פעם אחרונה ואחריה רותם, ושתיהן באו לצאת.

"רגע- מה עם תמונה? תמונה עם הבטן!" נזכרה רותם ומיד שתיהן חזרו לבית והושיטו ליניב את הטלפון שיצלם אותנו,
אני עמדתי באמצע וכל אחת מהן בצד אחר, יד אחת שלהן נגעה בכל צד של ביטני.
חיבקתי אותן חזק וחייכנו למצלמה,
"להתראות." אמרתי בחיוך רחב והבטתי בהן יוצאות מהדירה, אני אתגעגע אליהן.

–

"הכל הסתדר, את מרגישה יותר שייכת?" שאל, הנהנתי בראשי והתיישבתי על רגליו וכרכתי את ידיי סביב בטנו והשענתי את ראשי על החזה השרירי שלו ונהניתי מהחמימות.
"מה זאת השקית הזאת?" שאל יניב ללא הבנה ופתח את השקית, שכחתי מזה.
"אה- שכחתי. רותם ולין קנו לי מתנה, הן אמרו לפתוח את זה ביחד איתך.." אמרתי בבלבול,
יניב פתח את השקית והוציא משם סט של חזייה ותחתונים, הם היו יפים.
אבל למה הן קנו לי את זה?!
"הן כתבו לך ברכה.." צחק יניב ובדק את המידה של התחתון והחזייה, מסביר את זה שגדלתי מאז ההריון. לא מתאפשר לי לשים חזיות מפני שהישנות כבר קטנות עלי, ולא עולות עלי. כולל התחתונים.
"לטול. לכבוד ההריון קנינו לך חזיה ותחתונים שבהם תוכלי להרשים את יניב בזמן שיחזור מהצבא, אנחנו אוהבות אותך. יש פתק החלפה אם זה קטן עלייך." הקריא יניב,
"את מרשימה אותי גם בלי החזייה והתחתונים." קרץ יניב,
צחקתי וקברתי את ראשי בתוך צווארו והנחתי את ידו על בליטתי בת ה-כמעט- 24 שבועות.
הוא ליטף את ביטני ובכך עזר לי לנמנם, הוא הרגיע את ביטני הרועשת.
"איך את מרגישה? אמא שלך שאלה איך את מרגישה, עידכנתי אותה." הודיע
"יותר טוב.." הודתי בחיוך והכנסתי את כפות ידיי הקפואות אל תוך ביטנו, מתחת לחולצתו.
"אני שונא שאת עושה את זה!" קרא בכעס וקפץ ממגע ידי הקפואות,
"גם אני שונאת שהידיים שלי קפואות.." אמרתי בחיוך,
"יופי באמת.." צחק ונשך את אפי,
"אתה יכול לשיר לי?" שאלתי, הוא הנהן בראשו והתחיל לשיר.

"יום אחד תבקשי, שאהיה לך מחסה מפני הגשם.
יום אחד תבקשי את הירח.
יום אחד תבקשי, שאפזר לך חיוכים בשעות העצב,
יום אחד תחשבי שננצח…
ותאמיני בי- לאורך כל הדרך." שר לי את השיר, השיר שהחזיר לי זכרונות קשים לראש,

"שרת לי את זה ביום שגיליתי שאני בהריון.." התחלתי לבכות כמו סתומה.
"בכית שעות ארוכות, ישבת על המיטה שלך בחדר ובכית בלי הפסקה.." הזכיר
"ואתה לא ידעת מה להגיב.." אמרתי בכעס וניגבתי את דמעותי,
"אני אמרתי לך שהכל יהיה בסדר, את האמנת לי. והנה- הכל בסדר." הבטיח וניגב את דמעותי מפניי בעזרת אגודלו הענקית.
"אני האמנתי לך.." הודתי,
"לא האמנתי שיהיה לי תינוק, חשבתי שזה עוד אחד מהשטויות שלך." חייך.
"עכשיו אתה מאמין לי?" שאלתי בחיוך והעלתי את חולצתי מעלה וחשפתי את ביטני ההריונית,
הוא הנהן בראשו והניח את ידיו על ביטני, ידיו היו חמימות.
הוא הזיז את ידיו על ביטני, מחפש אחר תזוזות. וזכה לאחת כזאת.
"הוא נותן לי עוד אור לחיים, את האור הראשון שלי לחיים. הוא עכשיו גם האור לחיים שלי." חייך חיוך מאושר ונשק לכתפי.
"אתה האהבה שלי בחיים. אני לא יודעת מה אני אעשה בלעדייך.." אמרתי בעצב
"את תמשיכי הלאה כמו גדולה. עכשיו בואי נמדוד לך חום." אמר יניב והניח את ידו על מצחי,
היה לי חם בטירוף,
"החום יורד. אני מתחילה להזיע, מגרד לי הגב.." התלוננתי והפנתי לו את גבי בשביל שיוכל לגרד לי את הגב.
"כן, אני מרגיש. אני גאה בך." אמר בגאווה ונשק לצווארי בזמן שאצבעותיו גירדו את גבי
"גאה בי?" גיחכתי, מה יש להיות גאה בי?
"כן, לא כל אחת הייתה מצליחה להיכנס לנעליים שלך." אמר ברצינות,
"כן, יש לי רגל קטנה. מידה 37 וחצי, אפשר גם 38." עניתי בחיוך,
"בחייך, טל. לא כל אחת מצליחה להיות כל כך הריונית ותוך כדי להמשיך שגרת חיים רצינית כשהבן זוג בצבא, לא רואה אותו כל הזמן. ואת כל כך לבד, מסתדרת…" אמר באנחה שקטה.
"אלה החיים שגזרתי על עצמי, ידעתי זאת מראש. ידעתי שההריון יהיה כרוך בזה.." הודתי בשקט, הפלה לא היה בראש שלנו. אך ידעתי שההתמודדות תהיה נוראית.
"אני אוהב אותך, לעזאזל. אני כל כך אוהב אותך." אמר בדאגה ונשק למצחי,
"אני לא יודע איך החיים שלי היו נראים בלעדייך-" הביט בעיניי ונשק שוב למצחי "-מה הייתי עושה בלעדיו." ליטף את ביטני.
"אני לא יודעת.." נאנחתי בקול והרמתי את חולצתי מעלה, כל כך הזעתי.
"בואי למיטה, עבר עלייך יום קשה.." אמר בשקט והביט בשעונו שהראה שהשעה 1 לפנות בוקר.
"נתכרבל ונצפה בסרט." קבעתי,
"אני חייב לישון. נישן." אמר בעייפות וכיסה את שנינו בשמיכה ונשכב על צידו, מותאם לגופי. מחבק את ביטני ומצמיד את גבי אל בטנו השטוחה. מניח את כפו השטוחה כנגד עורי הלוהט והמעוקל של ביטני.

–

"בוקר טוב ילדודס, איך ישנתם?" אבא של יניב שאל כשיצאנו אל הסלון ופגשנו בו קורא עיתון עם כוס קפה בספה.
"מעולה." אמר יניב ואני הנהנתי בראשי והלכתי למטבח להכין לי תה, הבטתי על שעוני, השעה 10 בבוקר.
"מתי הגעתם?" שאלתי בקול עייף ולגמתי מהתה החם בזמן שהתיישבתי בשולחן אוכל,
הבטן שלי הרגישה נוקשית וגדולה יותר מתמיד..
"לפני שעה, ישנתם.. לא רצינו להעיר." חייך אביו והתרומם מהספה וסימן לנו לחכות,
"יניב.." מלמלתי בעצב וכאב,
"מה יש?" שאל בחיוך קטן ונעמד מאחורי ולחץ על כתפיי בעדינות, גורם לי לתחושת הקלה.
"יש לי התכווצות בבטן, כואב לי." יללתי בעצב,
"התכווצות של צירים?" שאל ללא הבנה,
"אני לא יודעת מה זה צירים!" התחלתי לבכות וניגבתי את הדמעות מעיניי וקמתי לספה, נשכבת עליה ומביטה באבא של יניב מתיישב על הספה ליד הרגליים שלי.

"קנינו לכם." אמר אביו בחיוך, לקחתי את השקית שמיועדת לי וראיתי בה מכנס פוטר מחמם! רציתי כזה ולא היה מידות לשמנות, רק לאנורקסיות.
לחשוב שלפני היה לי קשה לחפש מכנס למידה כל כך קטנה, היום זה ההפך.
"תודה!" אמרתי בשמחה ובאתי לקום לחבק אותו אך הוא סימן לי שאמשיך לשכב, הייתי מותשת.
עצמתי את עיניי לשניה, וברגע שפקחתי ראיתי כבר את השולחן לשישי ערוך.

"היא התעוררה!" אמרה רותם הקטנה בהתרגשות ורצה אל הספה בה ישבתי, היא הניחה את ידה הקטנה על ביטני וליטפה.
לא מבקשת אישור.
"יופי.." נאנחה בהקלה אמא של יניב והנחיתה נשיקה על מצחי, בודקת בעזרת שפתיה את החום שלי.
"איך את יכולה לישון הרבה! השעה 6 בערב, יניב בבית הכנסת, הוא כבר יבוא.." חייכה
"אני רעבה.." אמרתי בעייפות וקמתי מהספה, לא טורחת לסדר את החולצה שחשפה את ביטני. ניגשת אל הסירים ולוקחת כף, אוכלת מהסיר קציצה ותפוח אדמה! יאמי.
"טעים." אמרתי לאמא שלו בשמחה ולגמתי מהכוס מים הפושרים שאימו הושיטה לי,
"רותם תישן כאן היום, את תתחילי לתרגל איך זה לדאוג לילד." חייכה אימו,
הנהנתי בראשי וחיבקתי אותה חזק, "דיברת עם ההורים שלך?" שאלה
הנהנתי בראשי. אמא נבהלה כששמעה שאני חולה.. היא רצתה להחזיר אותי, אך יניב אמר לה שלא תדאג. שהוא דואג לי.

"רותם!" שמעתי את אמא של יניב קוראת לרותם שהתחבאה באחד החדרים, היא מיד רצה הקטנה הזאת והגיעה מולנו.
"אני כאן!" חייכה עם השיניים החלביות הקטנות שלה.

–

פיניתי את הצלחת שלי מהשולחן והתיישבתי על רגליו של יניב שישב על הכיסא לידי,
השענתי את ראשי על צווארו וחיכיתי שיסיים לאכול.
"טל את רוצה קינוח?" שאלה אמא של יניב, אך הייתה לי בחילה.
הנדתי את ראשי לשלילה ועצמתי את עיניי בזמן שיניב אכל ואני תקועה עליו.

"קומי מאמי, אני רוצה ללכת לשירותים.." נאנח יניב והקים אותי ממנו. הוא הלך לשירותים בעוד שאמי ישבתי בספה ושיחקתי עם רותם בבובות.
כשכולם סיימו לאכול , אבא של יניב התיישב על הספה והדליק טלוויזיה. עשינו שבת משפחתית.
ההורים של יניב, יניב, אני ורותם.
"תביא את היד" אמרתי בחיוך ולקחתי את ידו של אבא של יניב והנחתי את ידו על צד שמאל שלי, בדיוק היכן שתזוזותיו של הבוטן הורגש.
היו לי עיקצוצים בכל הגוף, וגירודים.. תחושה רעה ולא נעימה.
"אני שמח שזאת את, ולא מישהי אחרת." אמר אביו וכנות. חייכתי חיוך קטן והבטתי הצידה לראות איפה יניב.
"אני הולכת להתקלח, תודה על הארוחה ועל המתנה." הודתי והלכתי לחדר של יניב, נכנסת למקלחת בזמן שהוא צחצח שיניים.
פשטתי את בגדיי ונכנסתי ישר מתחת לזרם המים החמים,
שטפתי את גופי וכשראיתי שיניב מתכוון לצאת מהמקלחת מיד אמרתי "תישאר איתי פה, יש לי סחרחורת.."
"תישבי בבקשה." ביקש בשקט, הנדתי את ראשי לשלילה וכשסיימתי לשטוף את גופי מהסבון התיישבתי בחדר ביחד עם המגבת וכשהסחרחורת עברה לבשתי עלי בגדים נקיים. פיג'מה.

"אני יוצא עם חברים, את באה?" שאל, הנדתי את ראשי לשלילה וכיסיתי אותי ואת רותם וניסיתי רק להירדם.
"את ישנה כל היום. זה לא בריא לך.." נאנח
"כי אין לי מה לעשות! אני לא יכולה לצאת למסיבות,.לא לפאבים, לא לשתות, לא לאכול שוקלדים, לא לעשן , כלום!" אמרתי בכעס והתחלתי ליבב , רותם הביטה עלי ושתקה.
"כולם נהינים! כולם טסים, כולם שותים, כולם מעשנים, כולם לומדים לנהיגה. ואני סתם בהריון!" צרחתי והתחלתי לקרוס למיטה ולבכות כמו כלב שלא מצליח לנשום.
הוא אמר משהו לרותם ותוך כמה דק' היא נעלמה מהחדר כאילו לא הייתה.
הוא נשכב מאחורי ושפשף את גבי בעזרת ידו,
"את יכולה להינות באותה מידה. מי קבע שבשביל להינות חייב לשתות ולעשן?" שאל
זה לא עזר.
"אני רוצה לעשות הפלה." אמרתי בעצב שקט,
הייתה שתיקה בנינו, אף אחד לא ידע מה להגיד.
חשבתי שהוא יקום, יעזוב ויקלל. אך במקום הוא כרך את ידיו סביבי ונשק לצווארי,
"אני איתך בכל החלטה שתבחרי. אני רוצה שתשאירי אותו. אבל את זו שמחליטה.." אמר בשקט.
"תחבק אותי ותבטיח שלעולם לא תעזוב אותי." משכתי את אפי וניגבתי את הדמעות הזולגות
"אני נשבע לך." אמר ונשק לצווארי שוב.
"אני אוהבת אותך, יניב." הצהרתי בשקט,
"אני אוהב אותך, טל." אמר באותו טון וככה נרדמנו.