העבודה היא חיינו אבל לא בשבילנו

"לאולם אירועים באזור השרון דרושים/ות מלצרים/ות עם /בלי ניסיון " כך נכתב במודעה בעיתון של יום שישי. באותה תקופה בה הסיפור הנ"ל מתרחש, הייתי משוחררת מהצבא כבר כמה חודשים, סיימתי לקבל דמי אבטלה מהביטוח הלאומי, ועל אף שכיתתי רגליי לכול אורכה ורוחבה של נתניה (שם אני גרה מאז גיל 12. נתניה, למי שלא יודע, זה בעצם ראשי תיבות של נשמה תזמין נידת יש הרוגים…)לא הצלחתי למצוא עבודה. אני, כמו רוב האנשים שמשתחררים מהצבא, שאיפת חיי באותם ימים הייתה לטייל בחו"ל. במיוחד לאור העובדה שמלבד טיול בתורכיה עם אמא שלי לארבעה ימים, לא הספקתי לטייל בעולם. (האמת שהיות וההורים שלי הם פדלאות ובשבילם פרוש המילה "טיול" זה לנסוע לכיכר העיר בשבת ולאכול שיפודים ב"אווזי", מרבית שנותיי גם לא טיילתי בארץ הקודש…)בהתחלה חשבתי בכלל לנסוע להודו, אבל חברה שלי שהייתה שם סיפרה לי שהודו דיי מטונפת… שהאנשים שם מצחצחים שינים במרפסות ויורקים את הסמוחטה שלהם לרחוב, היישר לראשיהם של העוברים והשבים…אז החלטתי לטייל באוסטרליה וניו-זילנד, אולי גם דרום אמריקה… אך על מנת לערוך טיול גדול בחו"ל צריך כסף… אז קיבלתי קצת כסף מהביטוח הלאומי ועשיתי פה ושם קצת ביביסיטר, אך עדין היה דרוש לי עוד כסף… והיות והעבודה היא חיינו, ולמרות שהיא לא בשבילנו, החלטתי להענות למודעה בעיתון, אפילו שבלמלצר אין לי שום ניסיון…(יצא לי שיר בחרוזים)

אז אחרי שביום ראשון דיברתי עם רב המלצרים,ואחרי שביום שני הייתה לי התלמדות של העבודה,ביום שלישי הייתי ברשות עצמי. מעולם לא מלצרתי בעבר אז דיי חששתי .פליז ,אלוהים, תן לי לעבור את האירוע הזה בשלום….

האירוע היה חתונה. בחמש בערב כל המלצרים מגיעים, יש תדריך קצר שמועבר ע"י רב המלצרים ואז עד שש וחצי מפלשים שולחנות ועורכים אותם . שש וחצי עד שבע המלצרים יושבים לאכול.עד כאן הכול עבר חלק…

בשבע בערב הכלה והחתן בליווי משפחותיהם מגיעים. הכלה ממש יפה,אני חושבת לעצמי. לובשת שמלת כלה לבנה ופרח לבן גדול שזור בשיערה הבלונדיני הארוך ועיניה הכחולות בורקות מאושר והתרגשות.
לידה עמד החתן , שזוף וגבוה , גם הוא כולו נרגש. גם ההורים של שניהם מחויכים ומלאי גאווה, לוחצים ידיים לאורחים הראשונים שמגיעים. מוזיקת רקע שקטה ומרגיעה מתנגנת. גן האירועים כולו מלא פרחים ומואר באור נרות. התהלכתי עם מגש מלא מטעמים והצעתי ממנו לאורחים. ואז… ראיתי אותו. ליבי החסיר פעימה. פרפרים התחילו להתעופף לי בבטן… הוא עמד שם, ליד הוריה של הכלה. גבוה עם שער שטני ועיניים ירוקות והחיוך המקסים ביותר שראיתי מימיי. המילה היחידה שעברה לי בראש באותם רגעים הייתה: "וואו"!
"אני מאוהבת" … מלמלתי לעצמי בלי קול.
"מה יש לך להציע לנו"? אישה שמנמנה לבושה שמלת פייטים שחורה שאלה אותי והעירה אותי מחלומותיי בהקיץ.
"מה?" שאלתי, לא מבינה לרגע איפה אני .
"מה זה האוכל הזה שאת מגישה?" שאלה אותי שמלת הפייטים .
"אהה…. זה שזיף ממולא בשר עטוף בכבד אווז עם אננס" דקלמתי מה שהשף אמר לי שמכילה המנה הזאת . שמלת הפייטים הושיטה את ידה ולקחה לתוך צלחתה את המעדן .
"ממממ…. טעים מאוד!" התענגה לה שמלת הפייטים . "עמוס ! עמוס! בוא אתה חייב לטעום את זה !
שזיף עם בשר !"…
לאחר שגם עמוס טעם מן המעדן המשכתי להסתובב עם המגש. הסתכלתי על אותו עלם חמודות עומד שם ליד הורי הכלה , לוחץ ידיים לאורחים בחמימות , מחייך לכל עבר את חיוכו המקסים… מעניין איך קוראים לו ,הרהרתי , ואיזה חיוך מדהים יש לו , מעניין באיזה משחת שיניים הוא משתמש…
"שירלי הכול בסדר ?"שאלה אותי אחת המלצריות .
"אהה ,כן כן, בסדר גמור ".אמרתי , מנסה להראות כמה שפחות מעופפת.
"בואי , המגש שלך התרוקן. תחזרי למטבח ותמלאי אותו".
התכוונתי לחזור למטבח למלא את המגש הריק מחדש , אבל רציתי לעבור דרך העמדה של קבלת הפנים בתקווה שאולי אותו בחור עם החיוך של פרסומת למשחת שיניים ששבה את לבי יבחין בי, יראה לפתע לבבות כמו שרואים בסרטים המצוירים כשאיזו דמות מתאהבת בדמות מצוירת אחרת וישא אותי על כפיו לעבר השקיעה ונחייה שנינו באושר ועושר בצוותא בבית עם גינה , שני ילדים וכלב. פליז אלוהים, אף פעם לא ביקשתי ממך יותר מידי . פליז תעשה שאין לו חברה…
"סליחה ,אפשר לקבל בבקשה כוס יין אדום?" שאל אותי אחד האורחים , גוץ קירח עם משקפיים .
"כן, כמובן אדוני". אמרתי בחיוך וניגשתי אל הבר לתת לו את מבוקשו.
לקחתי את כוס היין האדום במטרה להגיש אותו לגוץ הקירח ואז…
החלקתי על אבן שהייתה על רצפת הגן, איבדתי את שיווי המשקל… ומעדתי כולי עם כוס היין היישר על החליפה המהודרת של האבא של החתן… באותו הרגע חיי חלפו לנגד עייני…
"מה את עושה?!! " נבח אלי האבא הכועס של החתן. כל המבטים (גם מבטו של אהובי) הופנו אליי.
נהייתי אדומה כמו עגבנייה. האורחים מסביב התחילו להתלחשש.
"אני מצטערת ,החלקתי ונפלתי ,לא התכוונתי…" התחלתי במסכת התנצלויות .
"אני לא מבין,את לא רואה לאן את הולכת ? למה את לא נזהרת ?!!" הוא שאל בכעס.
"די אבא, היא לא התכוונה" . אמר החתן .
"איך אני אעמוד פה עכשיו בחתונה של הבן שלי עם חליפה מלוכלכת מ יין ?" האבא התעצבן.
"סליחה…"הפטרתי התנצלות חרישית במבט מושפל .
"די שאול , לא קרה כלום. החליפה שלך כהה לא שמים לב… ננקה אותה בבית . בוא לא נהרוס ליואבי
את החתונה " אמרה לו אשתו.
רב המלצרים ניגש אל אביו של החתן והחל להרגיע אותו. מדי פעם שלח לכיווני מבטים עוינים …
המצב נרגע. האורחים חזרו לפטפט זה עם זה ולטעום מהאוכל שהוגש בקבלת הפנים. אני כולי בושה ונכלמת רק מתפללת לבורא עולם ששום דבר לא ישתבש עוד היום…
"אחת. אחת שתים. הי הי." הדי.גי בודק את המיקרופון ואז אומר: "אורחים יקרים שימו לב ,אנו רוצים להתחיל בטקס החופה של יואב ויעל …" האורחים מתיישבים לאחר כמה דקות והחופה מתחילה .
הכלה צועדת לאורך השביל והקהל מריע לה. הרב מברך. החתן שובר את הכוס. כולם מבסוטים.
נכנסים לתוך האולם והאירוע מתחיל. יש מוסיקה שמחה ומקפיצה ואנשים ניגשים אל חרבת הריקודים ומפזזים.יש לי שלושה שולחנות שאותם אני צריכה לשרת, אבל מה, רצה הגורל להתעמר בי , ודווקא בשולחנות שלי התיישבו להם מרוקאים. לא שחס וחלילה יש לי משהו נגד מרוקאים. אני בעצמי מרוקאית שלמה משני הצדדים. אבל אלה היו מרוקאים עצבניים … מאוד עצבניים…

"ערב טוב לכם. מה תשתו?" העלתי מתוך מאגר החיוכים שלי את החיוך הכי נחמד שיכולתי למצוא .
"הופה , הנה המלצרית הנחמדה שלנו! תראו איזה פרח" אמר אחד המרוקאים וכל יושבי השולחן פרצו בצחוק.
"תשמעי כפרה, אנחנו אנשים שאוהבים לאכול ואוהבים לעשות שמח " אמר לי המרוקאי " אז תפנקי אותנו, בסדר? תעמיסי כמה שיותר על השולחן"
כבר באותו הרגע לבי החל לבשר לי רעות… התחלתי בפירפורים אל הבר הלוך ושוב על מנת לרצות את יושבי השולחנות שלי.
"עיניים, תביאי לנו עוד מגש של קוסקוס. מה שהבאת כבר נגמר" אמר מרוקאי אחר.
"ממי , תעמיסי עוד כמה צלחות סטייק אנטריקוט. את נורא איטית חמודה, אנחנו רעבים…"
"ובדרך תביאי איתך איזה בקבוק שמפניה לשולחן, בסדר נשמה?"
"תביאי גם עוד אורז עם תפוחי אדמה. וכשיהיה קינוחים תעמיסי הרבה עוגות. במיוחד עוגת שוקולד, טוב כפרה עלייך? איזה בובה אני אומר לכם. בובה של מלצרית יש לנו…"
כל הערב אני רצה משולחן לשולחן, הגב כואב לי (אל תשכחו שאף פעם לא מלצרתי בעבר )המרוקאים אוכלים ומתחילים להעמיס על הידיים שלי צלחות . הם לא מחכים שאני אקח אותן מהם, אלא פשוט מתחילים להעמיס לי על הידיים צלחות אחת אחרי השנייה עוד ועוד…
"יאללה מותק ,איפה הקינוחים ? אנחנו רוצים עוגת שוקולד ופירות העונה… יאללה, תעמיסי…"
נורא רציתי לרצות אותם. באמת שכן. הרי זה היום הראשון שלי בעבודה ורציתי להוכיח שאני בסדר. אבל הם נורא הלחיצו אותי. ממש ממש. ואני בן אדם שנלחץ מאד מהר. כנראה שהרצון שלי לרצות אנשים לא תמיד פועל לטובתי. ואז…
מרוב הלחץ והכובד, הר הצלחות שהיה לי ביד צנח בכובד על הרצפה. כול הצלחות התנפצו לרסיסים באמצע האולם בקול שאון אדיר. יכול להיות שהכול היה בסדר אם זה היה נגמר בזה… הבעיה היתה שצלחת אחת החליטה להתעופף בדיוק מעל לראשה של אחת המרוקאיות שישבו בשולחן, מפספסת אולי במילימטר את הקרקפת שלה…
הצלחת התעופפה לה ממש כמו שרואים בסרטים מעל לראשה של המרוקאית, ורק בדרך נס התנפצה על הרצפה ולא על גולגלתה… באותו הרגע באמת רציתי שהאדמה תפער את פייה ותבלע אותי…
כול יושבי השולחן השתתקו. מה שמצחיק בכול המקרה האומלל הזה הוא שהמרוקאית שעליה עפה הצלחת בכלל לא כעסה (או לפחות לא הראתה סימנים של כעס). להפתעתי הגמורה כול מה שהיא אמרה היה: "ואיי חמודה! רק שלא יחייבו אותך לשלם על הצלחות הללו… הנה, קחי 100 שקל, שלא יחייבו אותך…"
באותו הרגע לא ידעתי מה אני יותר, מופתעת מהמחווה, או אדומה מהבושה… כנראה ששניהם…
"את באמת חושבת שאני אקח ממך כסף? כמעט הרגתי אותך!!" מלמלתי בעצבנות, דמעות חונקות את גרוני, כולי אחוזת פלצות מהמקרה שארע.
רב המלצרים הגיע לזירת ההתרחשות, מלצריות החלו לנקות את שברי הצלחות מהרצפה.
"נראה לי שהעבודה הזו לא כולכך מתאימה לי…" אמרתי לרב המלצרים בדמעות, מתוסכלת כולי שפישלתי. הוא פשוט הביט בי ושתק. ניגשתי בריצה לקחת את התיק שלי מהארון במטבח שבו היו כול התיקים של המלצרים ועשיתי פעמיי לעבר השער הגדול של גן האירועים בכוונה ללכת הביתה ולא להראות את פרצופי שוב במקום הזה לעולם…
ואז נזכרתי שהשעה 11 בלילה, שהגן ממוקם באמצע שוםמקום , בקיבוץ שבו אחרי השעה 6 בערב הסיכוי לתפוס בו אוטובוס הוא כמו הסיכוי שג`וני דפ יציע לי נישואים (למרות שבכול ליבי היתי רוצה להאמין שיש סיכוי שזה יקרה …). והיות ואני בלי רכב, אני תלויה בהסעה שאמורה לאסוף את המלצרים לביתם רק בעוד שעתיים…
בלית ברירה, התיישבתי על הדשא מחוץ לאולם האירועים, עצבנית ומותשת וחיכיתי להסעה.
"סליחה, איפה השירותים?"
הרמתי את מבטי מהדשא. מולי עמד אותו הבחור עם העיניים הירוקות ששבה את ליבי…
"אה… אה…" התחלתי לגמגם "אה… פה שמאלה".
הוא חייך אליי את חיוכו ההורס.
"הכול בסדר?" הוא שאל.
"כן, הכול בסדר. מלבד העובדה שהרסתי את החתונה ואיבדתי את העבודה שלי…"
הוא התחיל לצחוק והתיישב לידיי על הדשא.
"אל תקשקשי, לא הרסת שום דבר. בגלל ששפכת קצת יין על אבא של יואב ושברת כמה צלחות… להפך. עכשיו כולם יזכרו את החתונה הזו בתור חוויה."
"גם כן חוויה" אמרתי.
"די, אל תיקחי את זה קשה, כולם מפשלים לפעמים לא בכוונה. למשל, כשאני השתחררתי מהצבא עבדתי בתור מתדלק בתחנת דלק. את יודעת, עבודה מועדפת. עבודה מסריחה. כול יום הייתי חוזר הביתה עם שער מסריח מדלק וידיים שחורות ומפויחות. הייתי צריך לקרצף אותם שעה עם סקוטשבריט אחרי כול יום עבודה.את יודעת כמה טעויות עשיתי שם? היו אנשים ששילמו לי בשטרות מזויפים ובכלל לא שמתי לב, כמובן שזה ירד לי מהמשכורת… או שפעם היה מישהו שביקש שאני אמלא לו מייכל דלק מלא במזומן ובשנייה שהתדלוק הסתיים והחזרתי את המשאבה למקום, הוא נתן גז וברח בלי לשלם…"
"די, אתה רציני?" שאלתי. "כמה רעים אנשים יכולים להיות…"
"וזה לא נגמר בזה" הוא חייך בנוסטלגיה. "אחרי שכבר למדתי לבדוק שטרות מזויפים ולמדתי שצריך לבקש כסף לפני התדלוק, היה איזה יום אחד ששברתי למישהי את המפתח בתוך המנעול שפותח את מייכל הדלק במכונית שלה. היתי צריך לשלם לה על גרר שיגרור לה את האוטו למוסך. ושיא השיאים… יום אחד מילאתי למישהו בטעות סולר במקום בנזין…"
"לא נכון!" אמרתי, לא מאמינה. "אתה עובד עליי!"
"בחיי! נשבע לך!! הורידו לי אלף שקל מהמשכורת כדיי לתקן לו את המנוע…"
"וואו, אתה יותר מעופף ממני! יכול להיות דבר כזה?!"
"כן, בהחלט יכול להיות. בצבא היו קוראים לי העפיפון הפלוגתי…"
"איך השאירו אותך בעבודה אחרי כול התקריות הללו?"
"מה לעשות, אני בחור שובה לב, המנהלת של התחנה פשוט הוקסמה ממני כנראה…" הוא קרץ אליי וחייך. חייכתי בחזרה. אוי אלוהים הוא כזה חמוד…
"דרך אגב, אני לירן. האח של הכלה".
"נעים מאד לירן. אני שירלי."
"נייס טו מייט יו שירלי."
"נייס טו מייט יו טו…"

"בת כמה את?" "21 בקרוב. עוד חודש יום הולדת".
"מזל טוב! אני בן 23. את אחרי צבא?"
"כן, אני מנסה לחסוך כסף לטיול בחו"ל".
"גם אני מתכנן לערוך טיול גדול בקרוב. סיימתי סוף סוף עם הפסיכומטרי ועכשיו אני מתכנן טיול לאוסטרליה וניו זילנד עם חברים".
"זה בדיוק המקומות שאני רוצה לטוס אליהם!" אמרתי בהתלהבות, כנראה מוגזמת מדי.
"וואלה, מגניב ". הוא חייך את חיוכו ממיס הלבבות. עיניו הירוקות הגדולות זהרו באור הירח.
"יצא לך לטייל הרבה בעולם?" הוא שאל.
"לא . אחרי שהשתחררתי, אמא שלי עשתה לי הפתעה ולקחה אותי לטיול על חשבונה לאנטליה שבטורקיה לארבעה ימים .יום אחד טילנו שם בשוק האיכרים בכפר נופש שנקרא קאמר. בעודינו מטיילות ראיתי שם אדם שמכר פסלים נורא יפים. היה שם פסל מקסים של דולפינים. גדול כזה ונורא מיוחד ואני בתור חובבת דולפינים מושבעת, חשקה נפשי בפסל… "
לירן הביט בי בעיניו היפות, מקשיב בדריכות.
"בכל אופן, שאלתי באנגלית את אותו אדם שמכר את הפסל כמה הפסל עולה. המוכר ענה לי באנגלית שהפסל הוא עבודת יד שאישתו הכינה בעצמה והוא עולה 58 שקלים בלבד. היות והייתי באותו טיול נטולת מזומנים לחלוטין, שאלתי את אמא שלי אם היא מוכנה להלוות לי בשביל הפסל 58 שקלים ואני אחזיר לה בארץ. אמא שלי עיקמה את הפרצוף ואמרה לי, בעברית כמובן, "עזבי- 58 שקל בשביל פסל מסכן?!"…
המוכר, טורקי אותנטי לחלוטין, אמר לאמא שלי באותו הרגע בעברית צחה:"אמא קמצנית"…
לירן התחיל לצחוק. גם אני צחקתי. אפילו שהכרתי אותו לפני בערך עשר דקות, כבר הרגשתי נוח לידו.
המשכנו לדבר במשך שעתיים על דברים ברומו של עולם, וגם על סתם שטויות. דיברנו וצחקנו והירח האיר אותנו מלמעלה, מחייך אלינו . לא הרגשנו איך הזמן חלף…

כדי לחסןך עוד קצת כסף לטיול, עבדתי בתור קופאית בסופר (רוצה משלוחה?!) ולמרות שגם שם הייתי לפעמים עושה טעיות ( הייתי שוכחת לשים לאנשים מוצרים שהם קנו בשקית, או מעבירה בקופה מוצר פעמיים… מה לעשות, כבר אמרתי לכם שאני עפיפון…) רוב הזמן הכל עבר חלק .
את הטיול שלי לאוסטרליה וניו זילנד עשיתי עם לירן… היה נורא כיף, תודה ששאלתם , אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת…