ככה זה קרה-מארוול-חלק אחד

הכל התחיל מזמן, כשהייתי בן תשע, טסתי אם הורי במטוס פרטי, אני לא זוכר לאן. אני זוכרת שהיה פיצוץ, המטוס התחיל לבעור, אמא שלי חיברה אותי ואת אחי למצנח וזרקה אותנו מהמטוס,
"אמא! לא!" צעקתי כשהמטוס התרסק רחוק ממנו,
"סקוט אני מפחד!" חיבק אותי אחי הקטן, משם אני לא זוכר, אני רק זוכר שהתעוררתי בבית חולים.
"איפה אני?" שאלתי, ראית רופא ממולי, ראיתי בהשתקפות על אחד החלונות צלקת על ראשי
"אתה בבית החולים סקוט, אל תדאג" הרופא ניסה להרגיע אותי
"איפה אח שלי?" שאלתי בדאגה,
"הוא בסדר, אימצה אותו משפחה מאוד נחמדה"
"לא נכון! הוא לא היה עושה לי את זה!"
"לא הייתה לו בררה"
"כמה זמן ישנתי?" שאלתי בדאגה, הרופא היסס
"שנתיים" הוא ענה
"מה?! לא! זה לא יכול להיות!"
~חמש שנים אחרי~
יצאתי מבית היתומים, היתה רוח קרה ומעילה התנופף, שתיי נערים גדולים ממני עברו מולים, כתפי נגעה בשלהם,
"ממהר לאנשו סאמרס" עצר אותי אחד מהם,
"עזוב אותי" התחמקתי מהם, הוא בעט ברגלי והפיל אותי על הרצפה,
"בוא נלמד אותו נימוסים" חייך השני ובעט בבטני, הראשון העיף בוקס לראשי והשני המשיך לבעוט בי ללא רחמים. הרגתי זעם בתוכי, הרגשתי שמשהו משתנה אצלי ואז פתחתי את עיניי, ראיתי אותו על הקיר ועצמתי אותן במהירות, פתחתי אותן שוב וראיתי ליזר אדום חוצה את בית היתומים לשניים, בהתחלה לא הבנתי מאיפה הוא בא ואז הבנתי שהוא יוצא מעיניי.
"מה אתה?! מפלצת?!" צעק אחד מהם,
"לא! אני לא מפלצת!" כיסיתי את עיניי בכוח,
"תעזרו לי! שמישהו יעזור לי!" צעקתי בקול. הם הכניסו אותי לכלא וכיסו את עיניי. לאחר כמה שעות שמעתי מישהו נכנס לתאי,
"לא תתרחק מכאן!" תקפתי אותו
"אין לך ממה להבהל סקוט, זה בסדר" הוא ענה לי, קולו היה שליו ורגוע,
"לא! אתה לא מבין! אני מפלצת!" הזהרתי אותו,
"אם כך…" הוא עצר "אז גם אני" שמעתי אותו אומר, אך לא בקול, בתוך ראשי,
"בהתחלה לא ידעתי לשלוט בטלפטתיה שלי אך אם הזמן למדתי לשלוט במתנה שקיבלתי." הוא המשיך בקול, הרגשתי אותו מניח משקפיים על פניי,
"פתח את עיינך" הוא אמר בקול שליו,
"לא, אני לא יכול" התנגדתי,
"סמוך עליי" הוא אמר והסיר את כיסוי עיניי, פתחתי את עיניי לאט, ראיתי הכל באדום, הסתכלתי עליו, הוא היה מבוגר וקרח וישב על כיסא גלגלים.
זו היתה ההכרות שלי אם הכוחות שלי ואם צ'ארלס אקסבייר, היום יש לי עוד שם-
סייקלופ