קסם אפל- פרק 1

"קדימה, לכי החוצה לוסינדה, עוד מעט נפתח היריד" דחק בה מר שוסטר. הנערה היפה בת החמש עשרה הביטה בו ואז יצאה באי חשק מהקרוואן בו התארגנה. היא לבשה חצאית ארוכה ומתנפנפת, וחולצה החושפת את בטנה השזופה. סביב ראשה היה קשור סרט סגול ושיערה השחור העבה התנופף סביבה. היא נעמדה ליד הדוכן שלהם, כמה מטרים מהקרוואן. היריד החל, והמוני אנשים זרמו פנימה לדוכנים המסודרים כמו שוק. לוסינדה נשמה עמוק, ואז החלה לרקוד. עבודתה בדוכן הייתה למשוך לקוחות לדוכן של אביה המאמץ, שעמד מאחוריה והיה עושה מופע קסמים. מופעו היה מורכב משקרים בעיקר, ורוב האנשים שבאו לצפות בו היו בזכות בתו הנאה וריקודיה המפתים.
לוסי הניעה את גופה לצלילי התוף שהחזיקה בידה, מזמרת לעצמה שירים לא מוכרים. הגברים שראו את הנערה היפה רוקדת מרחוק, באו לצפות בריקודיה, וכעבור כמה דקות הצטופפו סביבה עשרים איש, צופים ומוחאים כפיים לקצב ריקודיה. לו הייתה חופשייה, אולי הייתה לוס נהנית באמת מן הריקודים הללו. אף היא לא הייתה חופשייה. היא הייתה כלואה לדוכן של אביה המאמץ, ואביה היה מכריח אותה לרקוד. אם הביאה הרבה לקוחות למופע, הייתה מקבלת לוס ארוחת ערב משובחת. אם לא, אז לא קיבלה ארוחת ערב כלל.
כעבור היום, היריד החל להגמר והדוכנים החלו להסגר, וכמות האנשים פחתה ופחתה.
"עבדת יפה היום, לוס." אמר מר שוסטר והגיש לה צלחת עם מרק עוף חם. לוס נשכה את שפתיה בכדי לא לאמר דבר ורק לקחה את קערת המרק המהביל מידיו. מר שוסטר הינהן ויצא החוצה, סוגר את הדלת אחריו. כשעבדה יפה, היה מר שוסטר מתנהג כאילו היא באמת בתו האמיתית, והוא אינו מכריח אותה לרקוד ריקודים מפתים עבורו. אך כשלא באו הרבה קונים, היה מר שוסטר לוקח כמה מחפציה ומנפץ אותם על ריצפת הקרוואן שלה או לסירוגין מרביץ לה כדי שתלמד. לאחר מכן היה נועל את דלת הקרוואן שלו, מה שלא באמת היה לצורך מפני שהיא מעולם לא העלתה על דעתה לנסות להכנס לשם, ומסתגר שם למשך הלילה, בלי להגיש לה ארוחת ערב. ארוחות הבוקר והצהריים שלה היו זהות, היא הייתה מקבלת שתי פרוסות לחם וקצת חמאה.
הוא דפק על דלתה פעמיים, סימן לזה שהוא נועל את דלת הקרוואן שלו ומכבה את ספק החשמל שלה. שניות לאחר מכן האור והחימום שבקרוואן דעכו עד שנעלמו לגמרי. הקרוואן נותר חשוך וקר. לוס פשטה את הבגדים החושפניים שלבשה ונכנסה להתקלח בחדרון הקטן שהיה צמוד לקרוואן, ואז הלבישה על עצמה סווטשירט אפור שלקחה פעם מאחד הלקוחות, ומכנס קצרצר ופשוט שמר שוסטר קנה לה אי שם בעבר. היא נעלה את הדלת ונכנסה לתוך מיטתה, מתכרבלת בשמיכתה הקטנה ולבסוף נרדמה.
שלוש דפיקות בדלת העירו אותה משנתה, והיא החלה להתארגן לעוד יום עבודה מלא בגברים הבוהים בתנועותיה המפתות.
כשיצאה החוצה, לבושה בגופיה החושפת את בטנה כתמיד, וחצאית ארוכה ורחבה. שיער נקשר באותו הסרט שקשרה אותו אתמול, ולרגליה ולידיה היו צמידים רבים. כמו תמיד היא רקדה יחפה.
היריד החל, והיא החלה לרקוד ולשיר כתמיד, מביאה לקוחות לאביה. ואז התקרב לפתע אביה ולחש לה, ״תכף יבוא לקוח חשוב ביותר. את תזהי אותו בטוח, וכשתזהי אותו את תגרמי לו לבוא איתך לקרוואן ותעלפי אותו.״ הוא התרחק והיא נעמדה במקומה מוכת הלם. מר שוסטר אמנם לא היה הנחמד שבאנשים, אך הוא מעולם לא הכריח אותה לקחת מישהו לקרוואן שלה ובטח שלא לעלף אותו. היא לא ידעה אם היא בכלל מסוגלת לזה. ואיך היא תזהה אותו בכלל? האנשים סביבה החלו לשרוק בבוז על שהפסיקה את ריקודיה, והיא הדחיקה את מחשבותיה וחזרה לרקוד.
כעבור עשרים דקות לערך ראתה מתקרבים אליה שלושה אנשים, שניים היו לבושים רגיל כמו כל אדם ביריד, אך השלישי היה לבוש בבגדים מעוטרים בחוטי זהב, הוא נעל מגפי עור מהודרות ושיערו הזהוב כמו נצץ בשמש. היא סובבה את ראשה באיטיות לעבר אביה והוא הנהן לה הנהון כמעט בלתי מורגש היא הינהנה בחזרה וחייכה לבחור שהביט בה בהתעניינות. היא התקרבה אליו באיטיות, מניעה את מותניה לצלילי התוף שהחזיקה בידה, עד שהיו ממש צמודים, הוא הושיט יד לעבר שיערה והיא נענעה בראשה. היא הרגישה במר שוסטר צופה בה, ונשמה עמוק. לגרום לו להכנס לקרון שלה ואז לעלף אותו. הוא אמר את זה כלכך בפשטות, ולא היה לה מושג איך לעשות את זה. היא שלחה את ידה לעבר חולצתו ותפסה בצווארונו בעדינות, נושכת את שפתיה. הבחור הזה היה בין הבחורים היותר יפים שראתה. הוא הופתע מעט, אך חיוכו גדל. היא הסתובבה והחלה ללכת לעבר הקרון שלה, ואז הסתובבה לבדוק שהוא בא אחריה. הם נכנסו לקרון והיא נעלה את הדלת, שומעת את שני הבחורים האחרים שהיו איתו מגחכים ביניהם. ׳אוקיי, עכשיו לעלף אותו׳. חשבה לעצמה לוס. היא זכרה ששמעה פעם שאם מכים מישהו חזק בעורפו זה יכול לגרום לו לאיבוד הכרה. היא הלכה קדימה, והסתובבה, מגיעה למצב שגופו נצמד לדלת והיא עומדת מלפניו. ואז היא תפסה בידו, סובבה אותו והחזיקה את ידו בחוזקה מאחורי גבו. הבחור כלכך הופתע שלא הספיק אפילו להתנגד. היא הביאה את ידה השנייה והכתה בחוזקה בעורפו. הבחור נפל קדימה. לוס קפצה לשמע גופו המתנגש עם רצפת הקרון, ואז הביטה בפחד במה שהרגע עשתה. היא התקרבה לנער המעולף והסיטה את שיערו הבלונדיני מפניו, מתבוננת בהם. היא מעולם לא ראתה נער נאה כמוהו, ובטח שמעולם לא דיברה עם אחד. מה מר שוסטר רוצה לעשות עם הנער הזה? ולמה הוא לבוש כלכך מכובד? בסך הכל יריד.
נשמעה דפיקה על דלתה והיא פתחה אותו לכדי רווח קטנטן.
היא פתחה את הדלת עוד טיפה בכדי לחשוף את הנער המעולף לעיניו של מר שוסטר הוא חייך ועיניו נצצו, ״יפה עשית ילדה. אמרתי לחברים שלו שהוא ישאר כאן עוד הרבה זמן והם ציחקקו והלכו. את יכולה לחזור לעבוד, רק תוודאי שאת נועלת את הדלת, כדי שלא יחשוב לברוח.״
״מה אתה רוצה לעשות בו?״ היא שאלה בלחש, מעיפה מבט נוסף לעבר הנער המעולף. נדירות היו הפעמים שדיברה אליו, אך הדבר סיקרן אותה והפחיד אותה בו זמנית.
״את תראי״ הוא ענה ויצא מהקרון.
היריד נגמר והדוכן נסגר. לוס כמעט שכחה מהבחור הבלונדיני שנמצא בקרון שלה, ואז נזכרה כשהתקרבה לקרון ושמעה דפיקות מבפנים על הקיר. היא נתקפה פחד קל ואז התקרבה לדלת, מוציאה את המפתח ומכניסה אותו לחור המנעול. הדפיקות הפסיקו והידית החלה להתנדנד בפראות.
״אתה מוכן להפסיק כדי שאני אפתח את הדלת?״ היא שאלה בשקט.
״תשחררי אותי מכאן! חתיכת… חתיכת רקדנית מסריחה. את יודעת את מי כלאת כאן?! את יודעת מי אני?!!״ התחיל הבחור לצעוק ולהכות בדלת המתכת.
״בבקשה תן לי להכנס.״ היא אמרה באותו קול שקט ונשכה את שפתיה. הדפיקות על הדלת נרגעו והיא סיימה לסובב את המפתח והוציאה אותו מחור המנעול. הדלת שלה נפתחת פנימה, אז היא דחפה אותה באיטיות. ברגע שהתפנה מספיק מקום הנער פרץ בריצה ודחף אותה החוצה כך שנפלה. היא נפלה על רגלה וברכה קיבלה מכה ממדרגות הקרון שלה.
מר שוסטר עמד מוכן מאחוריה בלי שאפילו הרגישה בכך, ואז תפס את הנער והכה אותו בעורפו שוב. הנער נפל חסר הכרה בשנית, ומר שוסטר הניף אותו והניח אותו על כיסא שעמד שם.
״תביאי לי חגורה.״ ביקש ולוס מיהרה לארונה והוציאה משם חגורה שחורה ואורכה והגישה אותה למר שוסטר. הוא לקח את החגורה וקשר את הבחור לכיסא. לאחר מכן הוא יצא החוצה וסגר אחריו את הדלת.
״כנראה שהיום אין ארוחת ערב..״ היא מילמלה לעצמה. לא היה לה הרבה עם מי לדבר במקום הזה, והיא השתוקקה לדבר עם הנער הזה, או עם כל נער אחר הנראה בערך בגילה. לא היו לה חברים, ובעצם האיש היחידי שהיא באמת הרגישה קרובה אליו ואפילו במעט היה מר שוסטר. כדי לא לאבד את היכולת לתקשר עם אחרים, הייתה מדברת לוס לכלבה שלה, נילה. נילה הייתה חצי לבנה חצי חומה, ואת היום הייתה מעבירה בהליכה ביריד, מנסה להשיג אוכל מהפחים ומאנשים נדיבים, ובערבים הייתה מגיעה לקרון של לוס דרך החלון הקטן, והייתה מבלה עם לוס את הלילה. זה בדיוק היה הרגע שנילה שרטה בכפתה את זכוכית החלון של לוס, והיא ניגשה לפתוח את החלון ולתת לכלבה להכנס. נילה קפצה לתוך הקרון והחלה ללקק את פניה של לוס בשמחה.
״תירגעי, תירגעי,״ צחקה לוס. נילה נעצרה לפתע מליקוקיה ואז הסתובבה וקפצה על הנער הבלונדיני הקשור לכיסא, מלקקת את פניו בשמחה. הנער פקח את עיניו וניסה להזיז את ידיו כדי לחסום את הכלבה הקטנה, ואז גילה שהוא קשור לכיסא. נילה המשיכה ללקק את פניו עוד קצת ואז עזבה אותו וחזרה ללוס שישבה על מיטתה. לוס ליטפה אותה קצת ואז נילה קפצה ונרדמה בחיקה. לוס המשיכה ללטף את הכלבה הקטנה, ממאננת ליצור קשר עין עם הנער.
״את כזאת מנוולת, חתיכת רקדנית מגעילה, כולך שקרים, מגעילה.״ אמר הנער וירק על רצפת הקרון. היא לא הגיבה.
״מה את רוצה לעשות בי? את יודעת מי אני בכלל? אני בן אצולה!״ הוא הוסיף להגיד כשנימת זלזול וגועל מעדנת את מילותיו.
״אין לי מושג מי אתה וזה גם לא משנה לי. רק שתדע שאני לא אחראית לכל הסיפור הזה, אני בסך הכל המבצעת. עכשיו אני מציעה לך ללכת לישון כי מחר היריד עובר מקום, וזו תהיה נסיעה ארוכה ומטלטלת.ֿ״ אמרה לוס. היא לא הבינה מה הייתה המטרה של מר שוסטר בכל הסיפור הזה, והיא ממש לא אהבה להיות זו שמלכלכת את הידיים במשימה הזו.
״מי את בכלל?״ הוא שאל כשהיא הורידה את בגדיה, מתעלמת לגמרי מנוכחותו ולבשה את הסוויטשירט והמכנסונים שלה.
״לא עניינך.״ היא ענתה ונשכבה במיטתה, מתכסה בשמיכתה הדלה. ברגע הזה נכבו האורות והחימום.
״את יכולה לפחות לשחרר אותי מהחגורה הזאת? אני מבטיח שאני לא אנסה לברוח.״ אמר הנער בייאוש לאחר כמה דקות של התעסקויות בחגורה הזו.
היא שתקה לרגע, חושבת. ואז קמה ממיטתה וניגשה לדלת, נועלת אותה, ואז ניגשה לנער ושלחה את ידיה לעבר החגורה שהקיפה אותו ונרתעה לרגע כשידיה באמת נגעו בגופו. ואז היא חזרה ופתחה את החגורה. הוא זינק עליה והצמיד אותה לרצפה.
״רד ממני!״ היא צעקה וניסתה לבעוט בו ללא הצלחה. ואז התייאשה והביטה בו בפנים זועפות.
״תני לי את המפתח.״ הוא אמר בקול נוקשה. שיערו הבלונדיני הארוך נגע בפניה בעדינות, מה שגרם לדיגדוג בפנים שלה והיא החלה לצחקק בשקט. הוא הרים יד אחת כדי להרחיק את שיערו מפניה, ובשנייה הזו היא הספיקה להתגלל לצד, לקפוץ על רגליה ואז להשכב מעליו, מרתקת אותו לרצפה.
״אולי תפסיק לברוח כבר?! אתה לא מבין שאם אתה תברח אז הוא ירביץ לי?! תאמין לי שלא נוח לי שאתה פה באותו המידה שלך!״ היא צעקה עליו. הוא הפסיק להיאבק ומצחו התקמט בבלבול.
״מי ירביץ לך? בעל הדוכן? הבחור הגדול ההוא שעשה קסמים?״ שאל הנער. לוס הנהנה ואז דמעה קטנה נשרה לה מעיניה. לוס הופתעה וניגבה את הדמעה באגרסיביות, מה שגרם לגופה לאבד שיווי משקל והיא נפלה עליו.
״אני מצטערת שכלאתי אותך פה, אבל בבקשה אל תלך. אני יודעת שהוא לא יעשה לך כלום, אבל אם תלך אז הוא ירביץ לי…״ היא זזה הצידה והתיישבה על הריצפה, קוברת את פניה בידיה.
הבחור ישב במבוכה לידה וחיבק את ברכיו.
״איך קוראים לך?״ הוא שאל אותה, ״בת כמה את?״
״קוראים לי לוס ואני בת 15.״ היא ענתה, בהרבה פחות הסייתגות מקודם. היא העריכה את זה שלא ניסה לזנק עליה בשנית ולקחת את המפתח.
״אני ג׳ונתן, בן 17״ אמר הנער שמסתבר ששמו הוא ג׳ונתן.
לוס קמה מהריצפה וניגשה למיטתה. ג׳ונתן קם והתיישב בכיסא.
״אני מנחש שאת לא רוקדת ככה מרצון, ילדה קטנה בת 15…״ אמר ג׳ונתן ולוס לא הגיבה. הוא פירש את זה כנכון.
היא ניגשה אליו עם החגורה וקשרה אותה סביבו, והוא לא התנגד. ״מצטערת, אני פשוט לא יכולה להביא בחשבון שתברח בלילה.״ היא סיימה לקשור אותו ונשכבה במיטתה ולבסוף נרדמה.