~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 40 ♥

"נו לעזאזל מה נסגר עם הבית הספר המחורבן הזה?!?!" עוד נקישות חזקות נשמעו על הדלת, על ידי בחורות בעלות שלפוחית מלאה או סתם כאלו שרוצו לסדר קצוות שיער סוררת.
הוצאתי אוויר מפי, מסתובבת אל הדלת תוך כדי שאני מביטה במראה, בודקת אם ניתן לראות שבכיתי רק אם ממש מתקרבים, לחצתי על ידית הדלת ופתחתי אותה לאיטה, זוג כפות ידיים ריחפו באוויר מביטות בי בהשתאות,
"תגידי מה נסגר איתך?!" שואלת השמאלית,
"לא הסתפקת בתא אחד של שירותים אז השתמשת בכל השאר?!" השנייה עקצה אותי בצורה לא מוצלחת כל כך, אפילו לא הבטתי בם, חלפתי על פניהם בחוסר עניין כמו רוח, יש לי דברים אחרים על הלב שמעסיקים אותי עכשיו.
צעדתי, נותנת לכל התלמידים ממולי לחלוף על פניי, הצטנפתי בתוך עצמי, הרגשתי חשופה, והיה לי קר…לא מבחוץ, מן קור פנימי כזה, שמתפשט בנימים כמו הדם.
נשכתי את שפתיי, ליבי פעם בקצב עמום, עמום וכואב, לא הייתי מודעת למתרחש סביבי וגרוע יותר- למתרחש בתוכי.
נכנסתי אל הכיתה הכמעט ריקה, נתקלת בקלואי,
"אמבר!" היא קראה, ואני שמעתי רק זמזום,
"מה את עושה פה עדיין? לא שמעת בכריזה? כולם צריכים להתאסף באולם ספורט עכשיו לרגל ההכנות שלך יריד, וכפי שהבטחת לי את אמורה להסביר לכולם מה התפקידים שלהם!" היא נזפה בי, אבל אני לא הייתי בכדור, אישוניי זזו מצד לצד חסרות אונים.
"אמבר, מה הולך?" היא תפסה בשתי כתפיי, חודרת אל תוך עיניי עם עיניה הכחולות הדואגות,
"מ…מה?" מלמלתי בחוסר בהירות,
"את נראית כמו ילדה מבוהלת." קלואי תיארה את המצב, ולרגע הבנתי עד כמה התיאור שלה מדויק,
הייתי נראית כילדה שבורחת מהצל של עצמה, מפוחדת, חסרת אונים, זעה ללא מנוחה.
וזה גם מה שהרגשתי למען האמת,
חוסר שליטה לא על הלב ולא על הבטן שהתהפכה לי, מפחדת מהרגשות שדי עכשיו התבהרו לי. זרמים לא ברורים עברו בגופי, גורמים לי בכל פעם להיבהל מחדש כאילו הכו אותי במכת חשמל.
בלעתי את רוקי,
"אני בסדר…" מלמלתי משקרת, ולא בדיוק מנסה להסתיר את זה…
היה לי מזל שקלואי הייתה טרודה בהכנות היריד שהיא דיי הניחה לי,
"קדימה, שכחת את זה על השולחן!" היא דחפה לידיי את רשימות היריד, השפלתי את עיניי אליהם.
"מה עכשיו?" שאלתי מזועזת כאילו היא ביקשה ביקשה ממני מינימום לשיר בתחפושת של ציפור מול כולם. לא הרגשתי שאני יכולה לתפקד נורמלי כרגע, ובכלל אל לעיניי המוני תלמידים שמבחינים בכל תנועות גופי.
"אז מתי?!" קלואי דחקה בי, בלעתי את רוקי…
"אוקיי…אבל קלואי את חייבת להחליף אותי עם מישהי…"נענעתי בראשי, מעלעלת באצבעותיי ברשימות.
"אין מצב אם. את יודעת מה יעשו לי הבנות אם הן יגלו ששמתי אותן עם גלוריה?! ולא יכולתי להשים את קרלה כי אני צריכה אותה בדוכן של הקסמים, ואת יודעת עד כמה פרי אופה טוב!" היא ציינה באוזניי את שתי חברותיה הטובות של גלוריה שכנראה לא יוכלו לספוג את נוכחותה במקומי,
"ככה את מקריבה אותי?!" שאלתי במבט פגוע,
"נו בבקשה אמבר! את החברה הכי טובה שלי!"
"כנראה לא מספיק טובה! אני צריכה להתמזמז עם כל אחד בתור!" אמרתי בזעף, היא שיחקה בשערותיה וגלגלה את עיניה כלפי מעלה,
"נו באמת אם, זה לא שאנשים יעמדו בתור שלך כשיש את גלוריה…" היא אמרה ואני נעצתי בה מבט נוקב,
"בלי להעליב!" היא הוסיפה לאחר שהביטה במבטי שלא התרכך.
"את יודעת מה! יש לי רעיון! לפני מספר רגעים פגשתי באלישיה, את יודעת זאת שיוצאת עם סאם- היא החלה להסביר לי ואני הנהנתי בעצבנות מסוימת בכדי שתמשיך,
– והיא אמרה לי שהיא מוכנה לקחת חלק ביריד על אף שהיא לא מבית הספר, איזה מקסימה נכון?!- היא לא שמה לב לפי שהתעוות כתגובה,
-אז את יכולה לדאוג לעיצוב הדוכן ולכל זה, וגלוריה ואלישיה ידאגו ל-אממ…את יודעת, העניינים האחרים!" היא הסבירה את תוכנית המופת שלה,
שקלתי את זה לשנייה,
אומנם אני אצטרך לסבול גם את גלוריה וגם את אלישיה אבל זה שווה את זה,
חוץ מזה שהפה שלהם יהיה עסוק בדברים אחרים מאשר לשגע אותי.
"אוקיי…" אמרתי לאיטה, משיבה את עיניי אל קלואי שזרחה מאושר,
"עכשיו- לאולם!" היא סימנה בידה אל הדלת.

בחוסר רצון מובהק נעמדתי מול השכבה הומת התלמידים המרעישים, דפקתי בקצוות אצבעותיי על המיקרופון, פעולה שגרמה לרעש צורם להישמע בכל האולם,
לא שזה הזיז לי.
התלמידים השתתקו וחלקם שלחו אליי קללות נרגזות.
"בוקר טוב- התחלתי לדבר וכולם הפנו אליי את ראשם,
"אז…כפי שאתם יודעים עוד יומיים היריד השנתי שכיתות יא' אחראיות עליו, ו…טוב, זה אנחנו- פרשתי את ידיי לצדדים בחוסר התלהבות,
"אז לעניין, אני אקרא בשמות הדוכנים ולאן כל אחד משתייך, לאחר מכן יחולקו דפים לקבוצות עם פירוט של הדוכנים והאחראיות עליהם…" התחלתי לקרוא את הרשימות, מידי פעם נשמעו קריאות נרגשות ושמחות ולפעמים קריאות זועפות.
הרמתי את עיניי אל המיקרופון כדי לקרוא בעוד שם, ועיניי חלפו על פניי דלת האולם שממנה נכנס מי אם לא סאם שכמובן איחר, ליבי החל להלום בקצב והסטתי את עיניי במהירות, ממקדת את עיניי בנקודה לא ברורה בחלל, אישוניי זזים במרחקים קצרים ללא מנוח.
סאם נעמד במרחק מה ממני, עמדתי על הבמה הארוכה שהייתה מוגבהת במקצת מהרצפה, סאם שילב את ידיו ונעץ בי את עיניו.
כפות ידיי החלו להזיע ורציתי להסתלק כמה שיותר מהר.
האצבע שלי ירדה למטה בדף כאשר סיימתי עם עוד קבוצה וראיתי את שמי ואת שמה של גלוריה,
"דוכן הנשיקות-
"גלוריה…" אמרתי בקול חמוץ אל המיקרופון, גלוריה נפנפה בשיערה מרוצה,
"ו…- בלעתי את רוקי כאילו בלעתי אבן,
"אני." ניסיתי בכל מאודי להתעלם מסאם ששלח לי נשיקות באוויר בצחוק, מה שממש לא הצחיק אותי כרגע אלא רק גרם לי לנוע מצד לצד בחוסר נוחות משווע, מיקדתי את מבטי בגלוריה שהתחילה להרים את הקול על השיבוץ הנ"ל,
" אויי אל תרגישי כל כך מאוימת גלורי…" אמרתי בהתגרות, לא מצליחה לעצור את עצמי, צחקוקים נשמעו בקהל התלמידים, המשכתי לדבר, מתעלמת מהניסיונות שלה לעקוץ אותי בחזרה.

"אז את וגלוריה בדוכן הנשיקות…" ארון אמר בטון מתגרה לעברי כשישבנו על הדשא, ארון ישב וכרך את ידיו סביב לייבל שישבה בין רגליו, ואני ישבתי מולם עם מבט מצוברח.
"אז יש סיכויי שאזכה לראות אתכן בנשיקה סוערת?" הוא המשיך למרות מבטי, הרמתי את פניי מרימה את גבתי,
"לא יודעת, אבל יש סיכויי מאוד גבוהה שזה- סימנתי בידי על המגף עם העקב הקטנטן שנעלתי-
"שזה יהיה בתוך הפרצוף שלך!" אמרתי בזעף, ארון צחק ונרתע אחורה,
"ואוו ואוו ואוו, סליחה! לא ידעתי שהנושא הזה עד כדי כך רגיש!" גלגלתי את עיניי,
"מספיק ארון." ליי הכתה את זרועו של ארון בידה, מסמנת לו להפסיק לקנטר אותי.
עיניי נדדו אל כמה בחורים שעברו על פנינו, לא שמתי לב שלייבל מתבוננת בי ומביטה בי במבט בוחן עם תנועה שלי,
"הדבר היחיד הטוב שיוצא מהיריד הזה, זה שהלימודים מתבטלים ליומיים שלמים! או שלושה, אם מחשיבים את היום…" הוא העלה,
"תזכירי לי באיזה דוכן את ליי?" שאלתי אותה,
היא התעסקה עם ציפורניה,
"חדר האימה…" היא השיבה באדישות, קימתי את מצחי,
"לא ידעתי שיש דוכן כזה…" היא משכה בכתפיה והעלתה על פניה חיוך ממזרי,
"אין…אבל דיי הכרחתי את קלואי שיהיה…"
"או יותר נכון איימת על חייה…" ארון ציין ולייבל הבליעה חיוך,
"זה לא פייר! למה לי אין השפעה כזאת על קלואי?!" אמרתי בעצבים,
"זה לא שאין לך השפעה, פשוט אין לך כישרון אחר…" ארון אמר בצחוק והפעם היה תורי לחבוט בזרועו,
"איי!" הוא שחרר יד אחת מלייבל ושפשף את זרועו,
"סתום." אני ולייבל השבנו.

החזקתי את ספל השוקו החם שקניתי בקפטריה, עמדתי בפינה נינוחה שממה צפיתי באולם ההומה תלמידים שזזים ממקום למקום עם צבעים, גואש, וניירות ציור ומחשבותיי נדדו הרחק מן המתרחש מתחת לאפי…קירבתי את שפתיי בזהירות אל קצה הכוס, חוששת ללגום את המשקה שמא הוא חם מידיי,
"אז את עדיין בשלב העיכול?" קולו של סאם נשמע לצידי, מתוך בהלה לקחתי לגימה גדולה מידיי מן השוקו שהסתבר שאכן היה חם מאוד, כל הלשון שלי נכוותה, דמעות נצצו בעיניי ונופפתי בידיי על לשוני כדי לקרר את הכוויה,
סאם גיחך,
"אוחח זה קורה לי כל הזמן…" הוא אמר, לא בטון מנחם במיוחד. הוא לקח ממני את השוקו על מנת להקל עליי אך אני נרתעתי אחורה, למרות ששום מגע לא נוצר ביננו. עצם הנוכחות שלו גרמה לי להיות על קוצים וללב שלי לדהור במהירות שלא מביישת סוס מרוצים.
"את בסדר?" הוא הביט בי במבט מוזר, ואני הבטתי-לא הבטתי בו בחוסר שקט, לא מגיבה.
הוא סרק אותי במבטו ולאחר שהסיק כל סוף סוף שאני לא הולכת להוציא הגה, בטח שלא לידו ובטח שלא עם לשון שרופה! הוא החזיר לי את השוקו, ואני לקחתי את הכוס בזהירות לאחר כמה רגעים בהם נתתי לו לעמוד ולחכות עם הכוס, כאילו מצפה שהוא התייאש וילך…הוא כיווץ את גבותיו והתנדף מהמקום.
לייבל התקדמה לכיווני,
לכל הרוחות! אני עומדת בפינה בכוונה שלא יבחינו בי!
"מה עשית?" היא שאלה, אני הבטתי בה בבלבול,
"אני חושבת שסאם חושב שנהיית קצת משוגעת, ככה כביכול אני הבנתי את התנועה שהוא עשה לכיווני…" היא מלמלה והזעפתי פנים,
"את אילמת או מה?" היא שאלה.
מסתבר שאיבדתי את יכולת הדיבור כמו את שאר החושים, פשוט נפלא.
אוליי באמת השתגעתי?!
הייתי כל כך מסוגרת בתוך עצמי, כל כך מבוהלת מהגילוי של הרגשות המזורגגים שלא הצלחתי לתפקד נכון.
עשיתי תנועה לא ברורה עם הראש, לייבל הטתה את ראשה לצד והביטה בי באותו אופן שסאם הביט בי,
"באמת נהיית טרללה…" היא מלמלה ואני משכתי בכתפיי וחיכיתי שהיא תניח לנפשי, שסוף כל סוף זה קרה נשפתי לרווחה, ראשי התרוצץ מצד לצד,

יש איזה בית קברות פה בסביבה כדי שאוכל לקבור את עצמי?!?!