סיפור על מלאכים ושדים: פרק ב’

הייתי אומרת לכם, שזו הייתה בחירה קשה, אך האמת היא, שכמעט ולא חשבתי על זה, הרי לפי דבריו של המלאך, האנושות גם ככה אבודה, וזה לא באמת חשוב במי אני אבחר.
אבל אם לומר את האמת, לא בשל כך בחרתי בשד, בחרתי בו, כי אני אדם אנוכי לגמרי, ואני אעשה כל דבר שיעזור לי לשרוד.
אבל הקטע הוא, שאפילו לא הייתי צריכה להגיד דבר, הזאב והצייד רק החליפו מבט ביניהם, והמלאך נעלם לפתע, בלי רעש וצלצולים, הוא פשוט היה שם רגע אחד ובשני, היינו רק אני והזאב הגדול והמפחיד, והאמת היא שהתחלתי לפחד קצת.
אני לא יכולה להסביר לכם מה גרם לי לפחד, העובדה שהמלאך יכול פשוט להופיע לפתע ולהראות לי מעט מהשנאה שיש לו בעיניים, או שאני מפחדת מן השד שנשארתי איתו לבד, ואולי, אני פוחדת כי לפתע האדמה תחת רגליי התחילה לנוע.
מצאתי את עצמי על הרצפה, שעונה על הקיר, ולרגע לא הייתי בטוחה כל-כך מה קרה, שנייה לאחר מכן, המוח שלי כמעט הצליח לשכנע אותי שזו הייתה הזיה, שאני מסוממת, וכל זה היה רק חלום.
"היית מתה." לחש קול באוזני, וידעתי שהוא צודק, שאני מתחרטת על כך שהחלטתי, שבכלל מצאתי את עצמי בסמטה הזו, שהברזתי מבית הספר היום, ושהחלטתי לבלות קצת, שהלכתי עם הבחורים ההם, ושבכלל יצאתי מהמיטה הבוקר.
"כנראה, אבל זה כבר לא משנה." אני עונה, אך לא מביטה בו, אני פשוט בוהה בקיר מולי, ותוהה למה לא ברחתי כאשר הייתה לי הזדמנות, למה נשארתי וחרצתי את גורלי? ובכן זה ברור, בגלל שאז חשבתי שאין לי מה לאבד, אך אחרי שהסכמתי, משהו השתנה, אני לא בטוחה מה, אבל אני פשוט מרגישה כל-כך מתה לפתע, כאילו כל הכוחות עזבו אותי, ואני לא יותר מגופה.
"היי," הוא אומר ומנסה למשוך את תשומת ליבי. "היי, תסתכלי עליי." הוא תופס בסנטרי, ומפנה את פניי אליו.
ברגע שעיניו ננעלות על עיניי, אני אפילו לא יכולה לנשום יותר, משהו בעיניים שלו, פשוט מושך אותי פנימה, גורם לי לטבוע.
"הכול יהיה בסדר." הוא אומר בשקט, ידיו נעות, אך אני לא בטוחה מה הן עושות, כל מה שקיים עכשיו, זה אני, וזוג עיניים חומות ומסוכנות.
"כל מה שאת צריכה לעשות, זה פשוט להמשיך לנשום." רציתי לענות לו, רציתי להגיד שברור שלו יהיה קל להגיד דברים כאלה, הרי הוא לא מרגיש כאילו החזה שלו בוער והריאות שלו קורסות.
"אבל זה כל-כך קשה." אני אומרת, ואולי לא, אולי אני פשוט חושבת ממש ממש חזק והוא מבין.
"זה ייקח רק עוד כמה רגעים." הוא אומר, ולוחץ את ידי, רציתי להגיד לו משהו, אבל אני כבר לא כל-כך בטוחה מה, העולם מתחיל להשחיר, ולפתע, אני מבינה שזה כנראה הסוף, שהם לא זקוקים לכלום חוץ מאשר הנשמה שלי, וברגע שאמות הם יקבלו אותה.
זה מוזר לחשוב על זה שאני עומדת למות, ביחוד משום שאין לי כוח להתנגד, לצעוק, אין לי כוח לעשות כלום, ומה שמרתיח אותי אפילו יותר, היא העובדה שהוא לא מניד עפעף, הוא פשוט עומד לתת לי למות.