כל הדרכים מובילות אלייך – פרק 12

•אליאור•
״נהרי!״ לפתע נשמעה צעקה שגרמה לי ולירדן להתרחק במהירות, ושנינו מיד נעמדנו.
״א… אבא.״ ירדן מלמלה כאשר ראתה את שמעון עומד בפתח.
״ירדן?״ הוא שאל בפליאה. ״מה את עושה פה?״ הוא שאל.
ירדן ואני החלפנו בנינו מבטים מבולבלים, מנסים לשכוח את העובדה שעד לפני שניה כמעט התנשקנו.
״אני…״ ירדן התחילה לגמגם.
״היא חיפשה אותך.״ עניתי במקומה, ירדן הביטה בי בכיווץ גבות.
״היא… חשבה שאתה נמצא פה, ואז בדיוק שטפתי את המטבח, ומה שקרה זה ש…״ הסברתי.
״כן זה מה שקרה.״ ירדן חיזקה את דבריי.
״זה בסדר, אתם לא צריכים להמשיך.״ שמעון עצר אותנו. ״אני מאמין לכם.״ הוא אמר ברוגע. ירדן ואני חייכנו אחד לשניה.
״רק תדאג לנקות פה, בסוף עוד מישהו יפול וישבור משהו.״ הוא אמר.
״כן ברור.״ מלמלתי. שמעון וירדן יצאו מהמטבח ואני נשארתי לנקות.
לומר את האמת, יש משהו בירדן שמסקרן אותי, היא ממש לא מה שחשבתי שהיא בהתחלה, היא מיוחדת.
לקחתי סמרטוט ומגב, שמעון צודק, רצפה באמת מחליקה.
״היא לקחה את כל החלומות איך הלב נשבר לחתיכות…״ זמזמתי לי בזמן שניקיתי את המטבח.
״אני רואה שאתה אוהב לשיר.״ אמרה ירדן כשעמדה בפתח.
״סמלאק!״ הנחתי את ידי על ליבי. ״אין לך דרך יותר מבהילה להגיד את זה?״ גיחכתי.
״מצטערת.״ היא צחקה.
״מה, באת לעזור לי לנקות את הבלאגן?״ שאלתי בציניות.
״האמת שבאתי לקחת את הפלאפון שלי.״ היא אמרה בהתנצלות.
״רק בלאגן את יודעת לעשות, הא?״ גיחכתי.
״מה זה אמור להביע?״ היא שאלה בתדהמה.
״את עכשיו תלכי ואני אשאר פה בדד, רק אני והמגב.״ אמרתי בציניות.
״אתה באמת חושב שכדאי שאני אעזור לך?״ היא שאלה. מזכירה לי את מה שהתרחש רגע לפני ששמעון הגיע.
״כן, אולי עדיף שאני אנקה ואסדר בעצמי.״ אמרתי בכנות. ״בכל זאת, התפקיד שלך זה לבלגן, שלי זה לסדר.״ גיחכתי וחייכתי חיוך מאולץ.
״כן…״ היא מלמלה ושידלה חיוך.
״היה לי כיף איתך היום.״ הודיתי.
״גם לי איתך.״ היא אמרה בקולה העדין.
״את דווקא לא כזאת גרועה,״ הודיתי.
״כן, גם אתה דווקא בסדר.״ היא צחקקה.
״טוב, כדאי שאני אלך, שאבא שלי לא יחפש אותי.״ היא אמרה.
״אוקיי,״ מלמלתי.
״אז ביי,״ היא אמרה והסתובבה ללכת, צפיתי בירדן הולכת ומתרחקת וחיוך ׳דבילי׳ מרוח לי על הפנים.

•אביתר•
״ועכשיו אנחנו נלמד על מאורעות תרצ״ט תרפ״ט…״ המורה החלה להכתיב לנו במחברת.
אוח, לפעמים אני פשוט לא מבין למה זה טוב ללמוד כל כך הרבה שעות, כאילו… הלוו, יש חיים בחוץ חוץ מהלימודים.
כבר שבוע עבר מאז הפעם שפגשתי את אותה בחורה, שבוע שאני לא מצליח להוציא אותה מהראש שלי. השיעור לא כל כך עניין אותי, אז הוצאתי את הבלוק ציור הקטן שלי והתחלתי לצייר.
כבר הרבה זמן שלא ציירתי, אהבתי כל כך לצייר בהיותי ילד קטן. הרבה אמרו שיש לי פוטנציאל לציור, אבל אף פעם לא ממש יצא לי לממש את הפוטנציאל שלי.
דימיינתי את פנייה של אותה בחורה, וציירתי את פנייה מהזיכרון שלי, לאט לאט התחלתי לשקוע בציור והתנתקתי מכל מה שקורה סביבי.
״ילדה יפה.״ אמר דור בהתפעלות כשראה את הציור שלי.
״מה אתה רוצה?״ שאלתי ומיהרתי להסתיר את הציור עם ידי.
״מי זאת?״ הוא שאל.
״סתם, הייתה לי השראה בשיעור.״ עניתי.
״הרבה זמן לא ציירת.״ הוא אמר.
״היה לי משעמם.״ הסברתי והמשכתי לצייר.
״טוב, אני אחכה לך עוד הרבה?״ הוא שאל. הרמתי את מבטי אליו והבטתי בו בשאלה. ״השיעור נגמר אם לא שמת לב.״ הוא אמר.
כנראה מרוב שהתרכזתי כל כך בציור לא שמתי לב שהכיתה מסביבי ריקה ושהשיעור הסתיים, מיהרתי לאסוף את כל חפציי ודור ואני יצאנו מהכיתה.
–
״אתה בא למגרש?״ שאל דור בזמן שיצאנו משער בית הספר.
 ״כן.״ עניתי בחיוך. אבל אז נזכרתי בשיחה עם אביב בשבוע שעבר.
״בעצם לא.״ תיקנתי את עצמי.
״מה זאת אומרת לא?״ שאל דור בהרמת גבה. ״זהו, הריתוק שלך נגמר אמרת.״ הוא אמר.
״יש לי כמה דברים לעשות היום.״ אמרתי בהתחמקות.
״דברים?״ שאל דור בפליאה.
״כן, דברים.״ הרמתי את קולי.
״ממתי את עושה דברים, אתה?״ הוא שאל בגיחוך.
״תתפלא.״ עניתי בעצבים.
״וואה וואה, אני מבין שמישהו פה עצבני.״ הוא אמר.
עשיתי לו אצבע שלישית והלכתי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני באמת אוהב את דור כמו אח. אבל לפעמים, לפעמים הוא יכול להיות כזה מעצבן.
כבר שבוע שאני חוזר באותה דרך למרות שהיא ארוכה יותר מהדרך הקודמת, שבוע שאני מחפש אותה. אבל לא ראיתי אותה אפילו פעם אחת מאז, ולפי מה שנראה גם הפעם אין סיכוי שאתקל בה. ברחוב אין נפש חיה.
המשכתי ללכת, לפתע שמעתי צעקות שבקעו מאיזור הסמטה. עזבתי הכל והלכתי בעקבות הצעקות.
״ביקשתי ממך לעזוב אותי.״ נשמע קול של בחורה.
״ואני ביקשתי שתחזירי לי את האופנוע ללא שריטה אחת.״ נשמע קול גברי. ״אבל כנראה שזו הייתה בקשה גדולה מידי.״ הוא אמר ואחז בידה של אותה בחורה בחוזקה.
״תעזוב אותי,״ היא צעקה וניסתה להשתחרר מאחיזתו ללא הצלחה ואז אותו בחור סטר ללחייה בחוזקה.
״בן זונה.״ מלמלתי בעצבים. אותו רגע הרגשתי שאני חייב לעשות משהו, שאני חייב לעזור לה.
״היא ביקשה ממך לעזוב אותה.״ התפרצתי.
״הופה, ומי אתה?״ הוא שאל וחיזק את אחיזתו בידה של הבחורה.
״אני מי שדואג לזה שתוך שתי דקות אתה מוריד את הידיים המטונפות שלך ממנה וטס מפה בטיל.״ עניתי.
״תתעסק בעניינים שלך קטנצ׳יק.״ הוא צחק ודחף אותי אחורנית בחוזקה.
״אני אתעסק בעניינים שלי, מתי שאתה תתעסק עם אנשים בגודל שלך.״ עניתי.
אם יש דבר שמשותף לכל משפחת נהרי זו החוצפה שלנו, אנחנו תמיד חייבים להגיב על כל דבר, ואנחנו תמיד אומרים מה שאנחנו חושבים, גם אם לפעמים זה עלול לסבך אותנו.
״מצטער, אני לא מוצא אנשים כאלה.״ הוא אמר.
״למזלך שיש אחד ממש מולך.״ עניתי.
״פשש… יפה, אני מבין ששתית מיץ אומץ היום לארוחת בוקר.״ הוא צחק וחייך חיוך משועשע. ״אתה יודע מה?״ הוא שאל. ״למה לא בעצם?״ הוא חייך. הוא שיחרר את אותה בחורה והחל להתקרב אליי, אני כבר הייתי מוכן עם טקטיקה בראש. 
למזלי כשהיינו קטנים ההורים שלי שלחו אותי לחוג הגנה עצמית, למרות שהעיפו אותי כבר אחרי השיעור השלישי הספקתי ללמוד דבר או שניים על הגנה.
איך שהוא התקרב אליי העפתי לו אגרוף ישירות לפרצוף, ולא נתתי לו הזדמנות להגיב והעפתי לו עוד אגרוף חזק שגרם לו ליפול על הרצפה.
״מסתבר שגם לקטנים ממך יש כוח, אל תזלזל באנשים הקטנים ממך.״ לחשתי לו.
״תודה.״ אמרה אותי בחורה בחיוך. הרמתי את מבטי אליה, ורק אז קלטתי שזאת היא, אותה בחורה מאותו היום.
״היי, זו את!״ אמרתי וחיוך התפרס על פניי.
״זה אתה.״ היא חייכה.
״כמה פעמים אני עוד אצטרך להציל אותך בשביל לדעת איך קוראים לך?״ שאלתי בגיחוך.
״לינוי.״ היא ענתה. ״קוראים לי לינוי.״ היא צחקה.
״אני אביתר.״ אמרתי בחיוך.
״אני… אני לא הצלחתי להוציא אותך מהראש שלי מאז אותו ערב.״ אמרתי בכנות וליטפתי את לחייה. 
״תקשיב, אני… מסוכן לך להיות פה.״ היא אמרה באזהרה.
״אני לא מבין,״ אמרתי בבלבול.
״אין מה להבין, מסוכן פה מידי.״ היא ענתה. ״אתה חייב ללכת.״ היא אמרה.
״אני לא רוצה לאבד אותך עד שמצאתי אותך שוב.״ אמרתי בכנות והרמתי את מבטה אליי.
״תן את לי המספר שלך, אני אתקשר.״ היא אמרה, חיוך התפרס על פניי.
–
״אתה צריך ללכת עכשיו.״ אמרה לינוי.
״את בטוחה שאת תהי בסדר?״ שאלתי.
״ברור.״ היא הנהנה בראשה. ״אני אתקשר בקרוב.״ היא אמרה בחיוך.
״אני אחכה לך.״ אמרתי בחיוך.
״טוב, אז…״ היא מלמלה.
״אז…״ השלמתי אותה.
״נדבר.״ היא אמרה בחיוך.
״נדבר.״ חייכתי גם אני.
ואז, בשנייה שבאתי ללכת לינוי אחזה בידי. אח… הצמרמורת שעברה בי באותו רגע כתוצאה מהמגע שלה.
הסתובבתי אליה והבטתי בה בשאלה. ״חשבתי שאמרת שאני צריך ללכת עכשיו.״ גיחכתי.
״ואתה עדיין צריך ללכת.״ היא אמרה.
״אבל,״ השלמתי אותה.
״אבל לא ככה.״ היא ענתה.
״אז איך?״ שאלתי וחייכתי חיוך שובב, שפתינו ריפרפו זו על זו.
״ככה.״ היא ענתה והתנשקנו נשיקה ארוכה וסוערת.