העיר השחורה – 4

-אמש-
"מי אתה באמת, קריימס?" שאלה ג'ייד את הבחור שטען שהוא קריימס, "כי אני מכירהא ת קריימס."
"טוב, אינני יכול להגיד לך את שמי, אז אני יכול להגיד לך מה הוא שם התאום שלי, קריימס." אמר.
"אז… מי אתה?" רצתה ג'ייד דעת, יותר מכל דבר אחר.
"טוב, אני יכול לעזור לך!" ובנשיפה העיף את הפוני הזהוב שלו מעיניו הכחולות, העמוקות כמו ים. ג'ייד לא חשבה שהיא תתאהב במישהו כל-כך מהר.
"במה?"
"טוב, אני הנביא, בכל צרה שלך, תבואי אליי."
"אבל אני אפילו לא יודעת את שמך!" מחתה ג'ייד.
"אמרתי לך, קראי לי קריימס, בואי אליי בכל שעה, בכל יום, אני אהיה שם בשבילך." אמר ובלי שהרגישה, גנב לה אחד מצמידי הזהב שלה שקירקשו על ידה כשפנתה בעצבנות במורד הכביש.
"המלחמה התחילה." קרא אליה.
"כן, היא התחילה."

-הווה-
שלושת האחיות ישבו על מיטתה של קלאריס צופות בחלל הריק שהיה מיטתה של ג'ייד. הן כברסיימו להתייפח, ולמרות שרצו להתייפח ולבכות עוד, אזלו להן הדמעות. אפילו על אביהן לא התאבלו כך.
"מי זה קריימס?" שאלה קלאריס ושברה את הדממה.
"אני לא יודעת, אבל אנחנו צריכות למצוא אותו, מי שהוא לא יהיה." אמרה רומס.
"איך?" שאלה פאריסון.
"את זאת שאמורה למצוא כל מיני חפצים שיעזרו לנו לאבד את אחותינו הגדולה, לא?" לעגה לפאריסון רומס.
"לפני שאנחנו מוצאות את קריימס, אנחנו צריכות למצוא את מי שרצח את ג'ייד!" פסקה פאריסון בהתעלמות מעקיצתה של אחותה.
"לא, אנחנו צריכות למצוא את קריימס."
"אז תמצאו אותו אתן! אני רוצה נקמה!" במאמץ רב יצאה פאריסון מהחדר בסערה.
"איך נמצא אותו?" שאלה קלאריס.
"מה שבטוח, לא יעזור לנו לבהות פה, נכון? קדימה." הסכימו השניים לצאת מהחדר. הן סגרו אחריהן את הדלת בעצבות וניגשו לחדרה של קלאריס. "את צולעת. את צריכה עזרה?"
באותו רגע השתנה משהו בשלושת האחיות. במקום לשנוא אחת את השנייה, ניצוץ של אהבה, שתמיד היה שם, התחיל לבעור, ולבסוף הוא יהפוך למדורה.

אולגה יצאה לגני הארמון. היא התיישבה על ספסל עץ ממורק ויפה ומסביב הכל היה שלו. ציפורים צייצו, העצים נעו באיטיות לפי הרוח הקיצית, זהו המקום היפה ביותר בכל העיר. כל שאר העיר, מכוערת וענייה. מעוררת רחמים. היא החליפה את לבושיה לשמלה שחורה ארוכה מעוטרת פרחים אדומים ומבט עצוב עלה על פניה הצנומות. אולגה, משרתת שלא נראת משרתת. בשנות העשרים לחייה, רזה וגבוהה, יפהפייה אמיתית.
"היי, יפהפייה." קול גברי נשמע מאחורי אולגה, וולטר, אהובה. שיערו השחור כחול היה משוך למעלה בתספורת קוצים ועיניו הכחולות כהות נצצו באור השמש שלפני-הצהריים.
"היי." ענתה לו אולגה בעצבות, רק הוא היה צריך לבוא, רק הוא יכול לבוא ולעודד אותה. וולטר בחן אותה מלמעלה למטה, וההפך.
"מה קרה? מה פשר השחור והעצבות?"
"ג'ייד… היא, נרצחה." זו היתה נקודת השבירה שלה. היא חיבקה את וולטר והחלה לבכות.
"יהיה בסדר, אולגה, יהיה בסדר." ניסה להרגיע אותה, אך גם הוא, נתקף הלם. הרי לא שכח את עברו עם ג'ייד, איך הוא הרגיש כלפיה, איך הוא מרגיש כלפיה.

-לפני חמש שנים-
ג'ייד הסתובבה בשוק השחור של העיר. אביה הזהיר אותה מפני גנבים לכן תמיד החזיקה פגיון ארד במגפי העור שלה. היא חנה דוכן תכשיטים זול, אך מאוד יפה. עיניה 'נדלקו' ע צמיד זהב עבה.
"חרוטה בו אגדה." אמרה לה המוכרת הזקנה. שיערה המאפיר היה לא מסורק ומקורזל, שיניה המצהיבות הרקובות עוררו בחילה בג'ייד.
"מה האגדה?" הסתקרנה ג'ייד שהיתה אז רק נערה.
"טוב," המוכרת לקחה את הצמיד והחלה להראות לה את החריטות, "אמנם החריטות הם רק גוף של דרקון, אך מסתתר בהן צופן. צריך זכוכית מגדילה, דבר שאינו נפוץ במיוחד כדי לראות את האותיות החרוטות בו, למזלך…" החלה לומר למראה מבטה העצוב של ג'ייד, "אי יודעת אותה בעל-פה."
"תוכלי לספר לי?"
"בוודאי. לפני…" החלה המוכרת לספר ונער הגדול מג'ייד נתקל בה וגנב את תיקה מלא הזהב. היא חיטטה בכיסיה ומצאה שלוש מטבעות זהב.
"אני חייבת לזוז, הנה, אבוא לשמוע את האגדה פעם אחרת טוב?"
"בשמחה." חייכה הזקנה וג'ייד לקחה את הצמיד ורצה אחרי הנער.
"עצרו אותו! הוא גנב!" הנער נכנס אל סמטה חשוכה עם ריח רקוב ומעופש. גופות מרקיבות נזרקו אל תוך הסמטה הזאת. "נכנסת למבוי סתום!" אמרה לנער. האו היה בשנות העשרים לחייו. שיערו השחור כחול היה משוך למעלה בתספורת קוצים. עיניו הכחולות כמעט לא נראו בחשכה. זו היתה ההתאהבות הראשונה של ג'ייד.
"וולטר, ושמך?" אמר.
"אני מניחה שזה שלי." חטפה את תיק העור שלה מידו.
"זה שם ארוך מידי, לנערה לא?"
"שמי הוא ג'ייד." הסמיקה וחייכה חיוך חטוף. גם וולטר חייך, סומק עלה על פניו.
"נתראה?" שאל אותה.
"ברור, כאילו… אם תרצה." גימגמה ג'ייד.
"בשמחה." אמר, וכך פרחה אהבה.

-הווה-
דמעות זלגו מעיניו של וולטר, הוא בכה בשקט כדי שאולגה לא תשמע אותו.
בכל זאת, הוא מסתיר את אהבת האמת שלו, מאהבה אחרת.