גשם

היה יום חורפי, הרוחות עטפו אותי.
חזרתי מבית הספר, ראיתי שהדרך עוד ארוכה.
ההרגשה של הבדידות תקפה אותי ורציתי רק לשכוח מהכול.
התחיל לרדת גשם, אשר התחזק מרגע לרגע.
הייתי ללא מטרייה והגשם שטף אותי בכל חלקי גופי.
ניסיתי למצוא מקום שאוכל להסתתר מן הגשם, אך ללא תקווה.
"סליחה?" שאלתי אדם שהלך במדרכה ממול. הוא הביט בי התנשאות. "אפשר ללכת אתך? אני צריכה להגיע הביתה ואין לי מטרייה." אמרתי והצבעתי על בגדי הרטובים.
מה הוא כבר יכול לענות? השארתי אותו ללא בחירה. אתם יודעים, משהו דפוק שקשור לכללי החברה. "אני מצטער… המטרייה מאוד קטנה, ואני לא יכול להסתכן בהירטבות. אני ממש מצטער." הוא ענה ישירות, בלי טיפת רחמים.
שיערו שחור, עיניו שחורות גם הן, ועורו לבן כשלג. לחייו היו סמוקות, ושפותיו בהירות מאוד.
הבטתי בעיניו למשך זמן רב מידי והתחלתי לצחוק.
צחקתי מהאירוניה.
הבטתי למעלה, לעבר השמיים האפורים. הטיפות ירדו עלי, תקפו אותי.
הוא הביט בי, למשך כל אותו זמן. לבסוף הוא התנצל שוב בקרירות והמשיך ללכת.
עמדתי שם, חסרת אונים. צחקתי מכל דבר שקרה. הקור החל לחלחל בי, ולדקור כל איבר פנימי בגוף. המשכתי ללכת. האדם עם המטרייה היה כבר רחוק, ובקושי יכולתי להבחין בו.
אף מכונית לא עברה, אף אדם אחר לא עבר, זה היה רק אני והגשם.
כולם התחבאו בביתם, מסתתרים מהסערה.
קולם הרם של הרעמים הפרו את השקט ששרר ברחוב הארוך, שבזמנו נראה כאין סופי.
אחרי הליכה רבה, שכבר הייתי קרובה יותר לביתי. עמדתי מתחת לבניין זר עד שהגשם ייפסק.
הרגשתי את דמעותיי על לחיי. גם שם לא הייתי מוגנת מגשם.