לשחרר אותי

הוא חיבק אותי ואני לא אמרתי דבר.
הרגשתי את דמעותיו מחליקות במורד צווארי, אך לא זזתי.
ידעתי שהוא צפה ממני לנחם אותו, לומר משהו, אך אני פשוט נשארתי נעוצה שם, בקושי נושמת.
הייתי אומרת לכם שהוא שם לב לכך, אך הוא לא, הוא פשוט חיזק את אחיזתו בי, ובכה, לא רוצה לתת לי ללכת, אך גם לא מסוגל לעשות דבר אם אחליט לעזוב.
ואולי, אולי הוא כן שם לב, אבל לא ידע מה לעשות, הוא קיווה כי אני מסדר, פשוט בשוק או משהו, אך האמת הייתה כי גססתי לאטי בזרועותיו, לא מסוגלת לומר לו דבר, מצד שני, שום דבר שאני אגיד לא יוכל לתקן את המצב, אני הלכתי ונעלמתי, ובחור החלומות שלי, נהיה מציאותי יותר ויותר.
תמיד הייתי בטוחה שהוא לא אמיתי, הוא היה מושלם מידי, יפה תואר, חכם, מוזר בצורה מקסימה, בשלב מסוים החלטתי שהוא חייזר העומד להשטלת על כדור הארץ כאשר הנשק היחיד שלו, הוא החיוך שלו.
אבל עכשיו, ככל שאני מתחילה להתפוגג, הבחור שהייתי בטוחה שהוא חלק מאחת ההזיות שלי, הופך לפגיע ואנושי יותר עם כל רגע, והאמת ששנאתי את זה.
הייתי רוצה שהוא ישאר לא מציאותי בצורה מדהימה, שפשוט יעמוד שם במרחק ויחייך את החיוך הזה שלו, אני רוצה שהזיכרון האחרון שלי מהעולם הזה, יהיה החיוך שלו.
"פשוט תגידי משהו." הוא מתחנן, עיניו כל-כך עצובות, ואני רק רוצה למות, יודעת שהעצב שלו יגרום לי יותר כאב מאשר המוות שלי.
רציתי לענות לו, אך לנשום היה כל-כך קשה, שלא יכולתי אפילו לדמיין את עצמי פותחת את פי.
הוא הרחיק אותי מעט ממנו, הביט אל תוך עיניי, ומשהו עבר בהן, הוא הבין משהו, משהו שאפילו אני לא הבנתי, הוא הבין שאני צריכה אישור, אני צריכה שמישהו יגיד שלי שזה בסדר, אני צריכה שמישהו ידחוף אותי לעזוב.
"זה בסדר," הוא לחש לי. "את יכולה ללכת."