״סיפורי ערסים״- תמיד הייתי כאן. | הקדמה

״היי מאיה.״ ליה רצה אליי, הושטתי יד כדי לקחת את תיק הגב מידה. היום תורי לאסוף אותה מהגן, אתמול אחי נתנאל אסף אותה. אני שונאת את התורנות הטיפשית הזאת, הוא בכל מקרה צריך לעבור עכשיו ליד הגן שלה, שיאסוף אותה כבר.
״היי קטנה, איך עבר היום?״ שאלתי למרות שממש לא התחשק לי לשמוע על מעלליה בארגז החול. גוללתי כמה הודעות במכשיר האייפון שלי ותחבתי אותו לכיס.
״הגיעה אלינו ילדה חדשה לגן.״ התחילה להסביר, הבטתי בה. אחותי הקטנה פשוט יפיפייה, היא לקחה את כל היופי מאבא שלי כנראה, אני לבנה וחיוורת כמו אמא שלי, נמאס לי לרחם על עצמי בכל פעם כשאני מביטה במראה אבל זה בלתי נמנע. שמלתה החדשה הייתה מלוכלכת בגואש שכנראה אחת הגננות מיהרה לנסות ולהסיר את הכתמים. ״אני לא אוהבת אותה.״ אמרה בכנות וגיחכתי.
״לא אוהבת אותה? מה היא כבר עשתה?״ שאלתי ואחזתי בידה הקטנה כדי לחצות את הכביש,
״היא נשכה אותי היום! וגם דחפה! ולא החזרתי לה!״ אמרה בקול זועם,
״אוי ואבוי!״ חלקתי עימה את זעמה בשקריות, ״אני מקווה שאמרת לגננת!״ הוספתי והיא הביטה ברצפה, עוקבת אחר צעדיה ומידי פעם מרימה את מבטה לבדוק שאינה נתקלת בדבר. היא לא ענתה על השאלה הזאת, ואני לא דרשתי ממנה, למען האמת לא רציתי כלל לדבר, אבל זה כבר הפך להרגל כזה לשאול מה שלומה בסוף יום בגן.
״היפות לבית לביא!״ שמעתי את נתנאל אחי מאחוריי, הסתובבנו אליו והוא מיהר להתקדם אלינו עם אחד מחבריו.
״מה אתה צריך?״ שאלתי בחשדנות. אני ונתנאל בקשר טוב- זאת אומרת עד כמה שאפשר, אבל בכל זאת, הוא לא נוטה לחלק מחמאות סתם כך.
״יש עלייך כסף?״ הוא שאל והצמיד את שתי אצבעותיו לשפתיו, סימן של סיגריה, הוא מפחד להגיד את זה ליד ליה שלא תפלוט ליד ההורים, עם כמה שהיא אהובה עליו, היא בת חמש ועדיין אין לה שליטה על היוצא מפיה.
״אתה חייב להפסיק! או למצוא עבודה!״ אמרתי לו בתוקפניות והוצאתי מהארנק שלי שטר של חמישים כדי שיוכל לקנות לעצמו חומר מסרטן בקופסא.
״תודה אחות, אני חייב לך.״ הוא חטף את השטר מידי ומיהר ללכת.
״זה גם מה שאמרתי בפעם הקודמת, ובזו שלפנייה!״ אמרתי והוא הסתובב אליי מחוייך,
״אוהב אותך אחות!״ אמר בשמחה ונכנס לפיצוציה הקרובה. נאנחתי והתקדמתי עם ליה אל עבר הבית.
״אנחנו בבית!״ צעקתי וטרקתי את דלת הכניסה. ליה פנתה עיסוקיה ואני לחדרי, עליי ללמוד למבחן הארור במתמטיקה בעוד יומיים. חמש יחידות זה לא פשוט ומחובתי להוכיח את עצמי אם אני רוצה שייצא ממני משהו בעתיד.
״מה?״ עניתי בחוסר סבלנות לפלאפון שלי שצלצל, הייתי באמצע פתרון השאלה במתמטיקה ואם יש דבר ששנוא עליי ביותר, זה שקוטעים לי את המחשבה.
״אני יוצאת עם אלירן, באתי לקחת משהו ללבוש.״ עמית הודיעה לי בחגיגיות בטלפון וניתקה מיד אחר כך, אני ועמית דיי דומות, שתינו אלופות במתמטיקה, בלימודים בכלל, ושתינו די ״מקובלות״ כמו שאומרים, אבל אם להיות אמיתיים, עמית מקובלת בזכות עצמה, אצלי, זה חצי אני חצי היותי אחות של נתנאל לביא החתיך!

״היי.״ היא נכנסה לחדרי ומיד פנתה אל הארון.
״לאן יוצאים?״ שאלתי מחשבת תרגיל במחשבון, כותבת אותו וזורקת את המחברת לקצה השני של המיטה.
״סרט נראה לי.״ היא ענתה בקצרה, עמית ואלירן כבר קרוב לשנה ביחד, הוא לא יודע, אבל היא בגדה בו פעם אחת, עם בחורה. היא מגדירה עצמה סטרייטית לגמרי ועומדת על כך שזו הייתיה מעידה חד פעמית אפילו שהיא נהנתה וגם נשארה לישון אצלה אחר כך, ולא, לא רק לישון.
״אני במקלחת.״ הודעתי ולקחתי מגבת מהוו שתלוי מאחורי דלתי, היא הנהנה והמשיכה לחפש אחר משהו ללבוש.
״יש את זאת, ויש את זאת.״ היא נכנסה לאמבטיה והסיטה את הווילון, אנחנו לא מתביישות אחת מהשנייה, אנחנו מכירות כבר המון שנים וזה כבר הפך להרגל.
״האדומה יותר יפה. תוציאי מהארון מרכך.״ אמרתי לאחר מבט חטוף בעמדת הסבונים באמבטיה. היא עשתה כדברי ויצאה מהמקלחת.
כשיצאתי מהמקלחת, עמית כבר לא הייתה, נאנחתי על עוד ערב משעמם שעתיד להיות לי, ״בני גורן, זה רק אני ואתה עכשיו.״ הבטתי בספר המתמטיקה הכחול והתחלתי להתכונן למבחן החשוב שלי בעוד יומיים.