נתתי לך ללכת כי מגיע לך יותר-פרק 24 ואחרון

מהפרק הקודם:
"גאד מי זה?" אדר אמרה בפרצוף מאוהב
"BACK OFF GIRL" אמרתי בתוקפנות כשראיתי מולי את שלומי ולירון
"על מי מהם את תוקפת?" שאלה
"החתיך מימין"
"אווווו הוא חתיך, בחרת טוב אבל לא, אני מדברת על ההורס משמאל."
"הופהה הוא פנוי לגמרי מאמי."
"יופי האני" אמרה בפרצוף מחוכם.
והנה הם באים לכיווננו.

פרק 24:
נק' מבט של לירון:
פשיי הכוסיות אצלנו בבית ספר הולכות ומתרבות אני מבין.
ראיתי את ירדן הולכת עם איזה אחת, יופי כזה לא ראיתי, לא ניראה לי ישראלית.
היא חדשה, לא מכיר אותה פה אבל היא הולכת עם ירדן.
אם הן חברות היא מחוץ לתחום למה אני לא בנוי למערכת יחסים.. או שכן?
וואלה לירון אולי הגיע הזמן למישהי רצינית.. פחחח רק חשבתי על זה ונקרעתי.
התקרנו אליהן וכבר שמעתי את שלומי צועק לירדן
"בייב"
"נוני" היא החזירה לו והוא נישק אותה.
וואלה אני האחרון שארצה להיכנס למערכת יחסים, אבל שלומי וירדן עושים לכל המקיף חשק לזוגיות.
"מה קורה חיים שלי?" ירדן שאלה אותי וחיבקתי אותה
"וואלה כפרה שלי הכל דבש" אמרתי ובחנתי את זאת שמולי.
"תכירו זאת אדר חברה שלי, היא חזרה מארה"ב והיא גרה אצלי כי ההורים שלה נשארו בחו"ל,
זה לירון וזה שלומי." אז אדר קוראים לה, שם יפה.
"מה קורה נשמה?" אמרתי והיא הייתה נבוכה קצת מהישירות שלי.
"טוב לירון מאמי אולי כדי שתמצא מישהי רצינית." אמרה כאילו רמזה על זאתי וההיא נתנה לה מרפק קטן שתשתוק. צחקתי , מה לעשות מצחיק.
"מה אתה צוחק?" אדר אמרה בתוקפנות
"סתם נשמה סליחה."
"מה נשמה מה אני מזוזה?" היא רק אמרה את המשפט הזה ונקרענו שלושתנו מצחוק
"מה קרה?" שאלה בבלבול
"ככה שלומי התחיל איתי וזה מה שעניתי לו." אמרה ירדן ושלומי שם עליה יד והוסיף: "ותראי לאן הגענו" ונישק אותה
"טוב מאמי בוא לא נפריע להם להתחבר קצת." ירדן אמרה וראיתי את המבט שאדר דפקה לה.
"אם את לא רוצה לדבר איתי לא צריך לא בכוח." למה מה קרה מה היא עושה לי טובה?

נק' מבט של אדר:
"…לא צריך לא בכוח." אולי השארתי רושם קר מדי? לא נעים..
חייכתי ואמרתי בצד הכי חינני שלי:"לא סליחה, פשוט המעבר וזה אתה מבין ?"
הוא ישר חייך, אין אין קוסמת או כן ?
"בטח מותק עם החיוך הזה איך אפשר שלא" הסמקתי , חמוד אבל קצת אובר ביטחון
"גם שלך לא רע."
"לא רע? הוא מושלם." אוקיי קצת הרבה אובר ביטחון.
"אני מבינה שאהבה עצמית לא חסר."
"אני אומר: תשתמש במה שאלוהים נתן לך."
"אני אומרת: אל תעוף על עצמך ."
"אאוץ', פגעת."
כזה גיי ! טוב הוא מתחיל לעצבן, פשוט חלפתי על פניו והמשכתי לכיתה.
חטף שוק הילד.
טוב מאוד, שילמד.

נק' של ירדן:
אוף נמאס לי, זה לא עובר.
הדיכאון הזה רק הולך ומתחזק, הולך ומוציא לי את החשק לחייך, לצחוק
הכל הופך למזויף. כל כך הרבה זמן לא חייכתי באמת, מצד שני כל כך הרבה
זמן לא הייתי אצל הפסיכולוגית שלי אז..
רציתי רק לעוף מכאן מהבית ספר המחליא הזה ואת מי אני רואה מולי ? שלומי.
כמובן בזמן הכי לא מתאים, כמו תמיד.
"מה את עושה בחוץ ?"
"די בטוחה שבדרך הביתה."
"שום הביתה קדימה לכיתה." עוד פעם המשפט המפגר הזה?
"תבין מותק, בהתחלה זה היה נחמד מאוד כל ההגנה הזאת, אבל איך אני אגיד לך את זה? את לא אבא שלי שחרר."
"שחרר ? אני מנסה לעזור לך ואת אומרת לי שחרר ?"
"כן. מה אתה עושה בחוץ? למה לך מותר ולי אסור ? ובבקשה אל תתחיל שוב עם הנאום של- ממני לא יצא כלום, לפחות שממך יצא. כי שוב, אתה לא אבא שלי."
"את יודעת מה ? לכי תזדייני . את לא מבינה בכלל כמה אני דואג לך ואוהב אותך, אני די בטוח שגם את לא תצליחי להבין… אף פעם.." הוא אמר בכעס ואכזבה
מה את עושה מפגרת? את מאבדת את הדבר הכי טוב שקרה לך! למה את סתומה למה ?
"אני מצטערת בייב. אני אוהבת אותך, אתה תמיד כאן ואני פשוט מפילה עלייך הכל."
"זה בסדר את יודעת שאני אוהב אותך בואי הנה." אמר ומשך אותי לנשיקה
"אני באמת לא מרגישה טוב, אני הולכת הביתה נוני" ניסיתי להישמע הכי משכנעת, ואני הבן אדם הכי משכנע שקיים.
"טוב בייבי דברי איתי."
"כן ברור." אמרתי נישקתי אותו והלכתי .

נזרקתי איפשהו, אין לי מושג איפה.
"מה דפוק בך ? למה את סתומה ?" חזרתי ואמרתי לעצמי, מלמלתי כמו חולת נפש.
אני שונאת את עצמי, אני הבן אדם הכי דכאוני בעולם.
הייתי נוטלת תרופות תקופה ואז שלומי בא והפסקתי כי הייתי מאושרת, וזה נגמר..
לקחתי את התיק בקושי רואה דרך מרוב בכי ואחרי רבע שעה הגעתי הביתה.
אין אף אחד, כמובן..
פתחתי את הארון תרופות באמבטיה, אני ניסיתי לחפש פיסת הגיון בין כל הטירוף.
טיפת שלווה בתוך השיגעון,
טיפת רעש בתור השקט המחריד הזה.
לא מצאתי פשוט לא.
לקחתי את הקופסה מהארון, כל כך הרבה זמן לא נטלתי את הכדורים האלו..
לקחתי אחד ולגמתי מהכוס מים שעל השידה שליד הכיור.
כתבתי לו מכתב, לפחות זה מגיע לו..
לקחתי עוד כדור, עוד אחד ועוד אחד..
הייתי מטושטשת אבל לא לגמרי
שלחתי לו הודעה :
'בייב שלי, אתה לא מגיע לי .
אני כל כך מצטערת.
תדע שאני אהבתי אותך, הכי בעולם.
סליחה..'
לקחתי עוד כמה וזהו.. זה נגמר..
לא הבחנתי בין ימין ושמאל הכל היטשטש לגמרי..
אז זהו?
כנראה..

נק' מבט של שלומי:
קיבלתי הודעה מוזרה מירדן, לא ידעתי מאיפה היא באה.
'בייב שלי, אתה לא מגיע לי .
אני כל כך מצטערת.
תדע שאני אהבתי אותך, הכי בעולם.
סליחה..'
נכנסתי ללחץ.. רצתי אליה הביתה והזמנתי בדרך אמבולנס
הגעתי, הדלת פתוחה.
עליתי למעלה פתחתי כל דלת אפשרית, צרחתי כמו משוגע
איבדתי את העשתונות.
"ירדן" חזרתי וצעקתי ואז ראיתי כדור קטן לבן על הרצפה.
"לא לא ירדן לא!" רצתי לתוך האמבטיה ו…..
"לאאא" התחלתי לבכות את חיי.
"ירדן, לולי קומי קומי תתעוררי." אין דופק, כוסעמק הקורס החייאה הזה לא עוזר
הנשמתי אותה לחצתי על החזה
זה לא עזר אני כבר בקושי ראיתי מרוב בכי ואז ראיתי לידה מכתב, מעוטר בכתב היפה הזה שלה

'גבר שלי, מה אני יכולה להגיד לך?
תודה, פשוט תודה על הכל.
על האהבה, התמיכה, האוזן הקשבת, העמדת הפנים שלך
כשכעסת עליי ולא רצית לפגוע בי.
אני לא מגיעה לך, מגיעה לך מישהי טובה יותר.'
"לא נכון! זה לא נכון!" התחלתי לצעוק
בקושי יכולתי להמשיך הדמעות הרגו אותי
ובדיוק הגיעו הפרמדיקים ואספו אותה לבית החולים.
עליתי איתה ומרוב לחץ לא הודעתי לאף אחד.
הכניסו אותה לטיפול נמרץ והמשכתי לקרוא:
'אני בדיכאון, המון זמן.
זה לא מוסבר ואני לא יכולתי לדבר על זה כי אף אחד לא הבין אותי.
אני אוהבת אותך, בזה אני בטוחה. אולי מישהי אחרת תתן לך דברים
שלא יכולתי ולא תוציא עליך את העצבים כל היום במקום להודות לך,
אבל דבר אחד אף אחת לא תוכל לעשות וזה לאהוב אותך יותר ממה
שאני אהבתי.. נוני שלי, אני יודעת שאתה חושב שאני עושה טעות
אבל תניח לי, אני רוצה בזה, אני לא מוצאת טעם להמשיך להילחם על חיי..'
"יש לך סיבה, יש לך המון!" אמרתי כבר מפורק וניסיתי להמשיך
'תמסור לאמא שלי ולחברות שלי שאני מצטערת ושאני אוהבת אותן
ושלא ינסו לעזור כי אני רוצה בזה. אני שמתי קץ לחיים שלי בלב שלם.
אני לא יכולה לסבול את זה, ואולי זה בגלל שהפסקתי ליטול תרופות, לא יודעת
אני אוהבת אותך, אני תמיד אוהב, להתראות.'
לא יכולתי יותר התחלתי לצעוק לפרק לשבור דברים מה לא
ואז זה קרה.
הרופא יצא אליי:" מי אתה בשבילה?"
"אני החבר שלה"
"איפה המשפחה שלה ? אני חייב ליידע את המשפחה."
"כוסראבק רופא מזדיין המשפחה בדרך נו."
"אני מבין שאתה נסער אבל.."
"נו!!"
"אני מצטער, ניסינו כל שביכולתנו .. היא לא נלחמה מספיק..זה נגמר."