My dream boy-סיפור על נייל פרק 5

lidor123 13/11/2014 971 צפיות 5 תגובות

״אמילי? איזה בחור נחמד מחכה לך למטה. הוא אומר שהוא רוצה רק לדבר איתך.״ סטלה אמרה שנכנסה אל חדרי.
בחור? רוצה לדבר איתי ועוד בשעה כזו מאוחרת?
״אוקיי…״ אמרתי בכיווץ גבות.
שמתי עליי סוודר ונעלתי את נעלי הבית שלי.
ירדתי במדרגות וראיתי את ליאם עומד בפתח הדלת, נשען על המשקוף של הדלת ובוחן בקפידה את הבית.
״מה אתה עושה פה? איך אתה יודע איפה אני גרה?״ שאלתי בתקיפות שהתקרבתי אליו.
״ראיתי אותך הולכת לבית הזה באותו היום שנפגשנו בפארק, אז אני מנחש שזה הבית שלך.״ הוא הסביר.
״ו…מה אתה עושה פה?״ שאלתי.
״אני יכול להיכנס? קצת קר בחוץ.״ הוא אמר.
הנהנתי ופתחתי יותר את הדלת. הוא נכנס והתיישבנו בדלפק שניצב במטבח.
הרתחתי מים והכנתי לשנינו ספל תה.
״לא ענית לשאלה שלי.״ הזכרתי לו שהגשתי לו את ספל התה והתיישבתי מולו.
״אממ… באתי לדבר איתך. אני רוצה לדעת מי זה הסקוט הזה.״ הוא אמר ולגם מן הספל.
״למה זה כל כך אכפת לך? למה כל כך אכפת לך ממה שאני עוברת? לאף אחד זה לא אכפת, אז למה לך כן?״ שאלתי. הייתי חייבת תשובות.
״כי גם אני עברתי את זה…״ הוא לחש והשפיל מבט.
״מה…?״ שאלתי שוב. הוא עצם את עיניו ונאנח.
״בתקופת התיכון גם אני עברתי את מה שאת עוברת. אני רק אומר שכל דבר בסופו של דבר יעבור. את רק צריכה להיות חזקה.״ הוא אמר והרים את מבטו אליי.
״מצטערת שצעקתי עלייך. לא ידעתי שעברת את מה שאני עוברת. אבל אני צריכה שיבינו אותי, שלא יתערבו. אני לא רוצה בכך.״ אמרתי והוא הנהן.
״אני מבין. גם אני רציתי שאף אחד לא יתערב. אבל לפעמים, את לא יכולה להתמודד מול כל העולם.״ הוא אמר.
לא אמרתי כלום. שתקתי. לא היה לי מה לומר.
״אני צריך ללכת.״ ליאם אמר אחרי כמה דקות של שקט.
״אמ אוקיי. שמחתי לדבר איתך.״ אמרתי שעמדנו על יד הדלת.
״אז עכשיו, שאת יודעת את הסיפור שלי, ואת כבר לא כועסת, אפשר להזמין אותך לארוחה?״ הוא שאל.
״אני אשמח.״ אמרתי בחיוך.
הרגע קבעתי את הדייט הראשון בשבע-עשרה שנות חיי. משום מה אני מרגישה מוזר.
״אז…מחר בשמונה?״ הוא שאל.
״מחר בשמונה.״ חייכתי והוא הלך.
סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. עליתי לחדרי והתכסיתי בשמיכה.
אני חושבת שהפרפרים בבטן גברו על השינה, כי לא הצלחתי להירדם בכלל.
לבסוף, אחרי שעה שניסיתי להירדם, התחלתי להרגיש את עיניי נעצמות ונרדמתי.

״עוד הפעם המבוך הזה?״ מלמלתי לעצמי.
התחלתי ללכת בשביל, הקירות היו צבועים בכל מיני צבעים, מוזיקה בקעה ברקע.
״מה אני אמורה לעשות?״ צעקתי.
״תלכי בעקבות המוזיקה.״ הקול הדהד.
השיר שהתנגן ברקע היה של להקת קולדפליי. אהבתי את השיר הזה.
המשכתי ללכת והגעתי לחדר כלשהו. היה שם חלון גדול שהשקיף על משהו. לא ראיתי מה זה, לא יכולתי לראות.
וליד החלון עמד בחור יחסית גבוה, לבש קפוצ׳ון שחור, הוא היה עם הגב אליי, לא יכולתי לזהות אותו.
״סליחה?״ אמרתי בשקט והוא הסתובב.
״זה אתה…״ מלמלתי שראיתי את עיניו המהפנטות.
זה היה הבחור שהראה לי רק את עיניו. לא ידעתי מה שמו, ואיך הוא נראה.
״בבקשה, תגיד לי מה אני אמורה לעשות. מה המטרה?״ התחננתי לתשובות.
הוא שתק. רק הנהן בראשו לשלילה.
״בבקשה, רק רמז.״ המשכתי להתחנן לקצת מידע.
הוא לא ענה שוב. הוא הנהן בראשו לשלילה. לפתע הוא הסתובב חזרה אל החלון, עוד לא הספקתי למצמץ והוא נעלם.
״זה לא יעזור לך להתחנן אמילי. זה מבוך אין-סופי.״ לפתע הקול הדהד.
״איך אתה יודע את שמי?״ צעקתי לחלל הריק. השירים חזרו לפעול.
״אני יודע הכל, אמילי.״ הוא אמר.

קמתי במהירות, מתנשמת ומתנשפת. הבטתי מבעד לחלון, ראיתי שכבר בוקר. הסתכלתי על הקיר שעליו תלוי השעון, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר.
קמתי מן המיטה, צחצחתי שיניים, שטפתי את פניי וסידרתי את שיערי לקוקו גבוה.
הוצאתי מן הארון אוברול ג׳ינס וחולצת טי-שירט פשוטה.
תליתי את תיקי על הגב, לקחתי את הטלפון שלי וירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה.
״בוקר טוב.״ אמרתי ונשקתי לסטלה.
״בוקר טוב. תשבי אני אביא לך לשתות.״ היא אמרה והתיישבתי בכיסא.
לאחר כמה שניות היא הגישה לי ספל תה חם, כמו שאני אוהבת בכל בוקר.
״אני לא אחזור אחרי הלימודים הביתה.״ הודעתי לסטלה לפני שיצאתי מן פתח הבית.
״למה?״ היא שאלה.
״אני רוצה ללכת לסטארבקס.״ אמרתי ויצאתי מן הבית.
נכנסתי אל מכוניתי והתנעתי אותה. שיר של אד שירן התנגן. זמזמתי אותו תוך כדי נהיגה.
אחרי כמה דקות הגעתי אל חניית בית הספר. החניתי ונעלתי אחריי את הרכב.
נכנסתי בשער בית הספר והתקדמתי לכיוון הלוקר שלי.
הוצאתי מן הלוקר את ספר מתמטיקה שלי ושסגרתי אותו סקוט התנגש בי. לא יודעת אם בכוונה או לא בכוונה, אבל מה שאני יודעת שזה כאב.
״תסתכלי לאן את הולכת.״ הוא סינן.
לא אמרתי מילה. קמתי מן הרצפה וניקיתי את ידיי.
כולם לטשו בנו מבטים. השפלתי את ראשי והתקדמתי לכיוון החדר שבו אני לומדת בשלוש השעות הבאות.
״בוקר טוב אמילי.״ המנהלת אמרה לי כמו בכל בוקר. רק שהפעם לא אמרתי מילה, המשכתי ללכת.
התיישבתי בשולחן האחרון שבכיתה והוצאתי את הספרים. הצלצול התנגן וכולם נכנסו בריצה אל הכיתה.
״בוקר טוב כיתה.״ אדון ג׳ונסון בירך שנכנס.
״בוקר טוב, אדון ג׳ונסון.״ הכיתה אמרה בפה אחד.
אדום ג׳ונסון החל ללמד את הנושא שלמדנו גם בשבוע שעבר. ידעתי את הנושא טוב.
התחלתי לשרבט עם העיפרון בסוף המחברת, חשבתי על כל מיני דברים.
כמו- למה ליאם באמת עוזר לי? אני יודעת שגם הוא עבר את אותו הדבר, אבל הוא לא מכיר אותי.
או, למה אני חולמת את החלום הזה? הרבה שאלות לגבי החלום שאני חולמת עברו במוחי.
לפתע כדור נייר פגע בראשי.
״אוח.״ מלמלתי בשקט.
הזזתי את ראשי הצידה, רואה את סקוט וריאן-חברו הטוב, צוחקים בשקט.
״סקוט וריאן!״ אדון ג׳ונסון פנה אליהם.
״כן, המורה?״ הם שאלו בבלבול.
״תפתרו לי את התרגיל הכתוב על הלוח.״ הוא אמר וכל הכיתה צחקקו בשקט.
״טוב, המורה.״ הם אמרו בחוסר חשק.
״בהצלחה…״ מלמלתי והם הפנו אליי מבט זועם.
**
החניתי את רכבי בחניית הסטארבקס, נעלתי אותו ונכנסתי בדלת החנות.
״שלום, אני רוצה להזמין-״ התחלתי לומר את ההזמנה הקבועה שלי.
״שוקו חם מקופלת.״ ליאם אמר והסתובב אליי.
חייכתי והנהנתי. הוא חייך והכין לי את המשקה.
״תודה רבה.״ אמרתי והוצאתי מן כיסי שבעה דולרים.
״אין צורך. זה על חשבוני.״ הוא אמר.
״אבל-״ התחלתי אך הוא קטע אותי.
״שום אבל. זה על חשבוני.״ הוא אמר וחייך.
נאנחתי וחייכתי גם אני. התיישבתי באחד השולחנות ולגמתי מן השוקו החם.
אחרי כמה דקות, ליאם הצטרף אליי שגם הוא מחזיק במשקה.
״אתה לא עובד?״ שאלתי שהוא התיישב.
״יצאתי להפסקה. אין הרבה עבודה היום.״ הוא אמר והנהנתי.
״אז…בן כמה אתה?״ שאלתי. לא יודעת למה שאלתי אפילו.
״עשרים ואחת, ואת?״ הוא שאל וחייך.
״שבע-עשרה.״ חייכתי והסתכלתי מבעד לחלון. ירד גשם.
״אממ…אתם במקרה מחפשים עובדים?״ שאלתי. רציתי לעבוד. רציתי להרוויח כסף בכוחות עצמי, לא להיות תלוייה בהוריי.
״אני חושב שכן. אני אשאל את המנהל שהוא יחזור.״ הוא אמר.
הייתה שתיקה. שתיקה של מבוכה. שתיקה שלאף אחד אין מה לומר.
״אז…מה עשית בשביל לשרוד את מה שעברת בתקופת התיכון?״ שאלתי.
הוא כחכח בגרונו ואני זזתי באי-נוחות, חשבתי שפגעתי בנקודה רגישה.
״בניתי סביבי חומות, לא הקדשתי להם את תשומת הלב שהם רוצים.״ הוא אמר.
״את יודעת מה?״ הוא שאל אחרי שלגם מן המשקה שלו.
״מה?״ שאלתי לא מבינה.
״אני עומד לסיים את המשמרת שלי בעוד חמש דקות. תחכי לי ואני אקח אותך למקום שעזר לי וששם למדתי את מה שעזר לי לשרוד ולהתמודד.״ הוא אמר. לא הבנתי לאן הוא רוצה לקחת אותי אבל הסכמתי.
״אוקיי.״ אמרתי והוא חייך.
אחרי כמה דקות הוא יצא עם לבוש בבגדים שונים ועם תיק התלוי על כתפו.
יצאנו מן החנות ונכנסנו לרכבו.
״אבל הרכב שלי גם פה.״ אמרתי שעלינו לרכבו.
״אני אחזיר אותך לפה.״ הוא אמר והנהנתי.
הוא התניע את המכונית והחל בנסיעה רגועה.
הוא הפעיל את הרדיו ושירים שאני אוהבת החלו להתנגן.
״אז…לאן אנחנו הולכים?״ שאלתי שעצר ברמזור.
״לשיעור בהגנה עצמית ואיגרוף.״ הוא אמר.
שיעור בהגנה עצמית? מה לי ולזה?


תגובות (5)

מסכנה אמילי:-(
אבל איזה חמדמד ליאם :-)
ממש יפה תמשיכי

13/11/2014 23:22

יואו איך התאהבתי בסיפור הזה!
תמשיכי זה סיפור נדיר!
אוהבת <3

14/11/2014 14:30

תמשיכי דחוף!!!!! איזה מאמי ליאמוווווו <3

14/11/2014 14:44

ואווווו מושלםם תמשיכייי

20/11/2014 21:51

וואו תמשיכיי

27/11/2014 19:15
12 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך