כיסא גלגלים

׳ זהו זה. נגמר. רואה? זה לא כאב כל כך. ׳ אבא חייך אליי ואחז בידי.
׳ כן.. כן אני מניחה. ׳ לחשתי וקמתי מהכיסא.

הדוקטור היה גס מראה, לא כמו המזכירות, הרופאים והאנשים האחרים במחלקה. הידיים שלו היו גדולות ונוקשות, והוא היה גבוה. הוא לבש חלוק לבן וארוך שהגיע לו עוד לברכיים.
אבא קטע את מחשבותיי.

׳ נו? הכל בסדר? ׳ הוא פלט בעצבנות.
הדוקטור הסתובב והביט באבא בפנים מרירות.
׳ אדוני, תוצאות הבדיקה מגיעות בדרך כלל שבוע אחרי הבדיקה. כל טוב שיהיה לכם. ׳ הוא אמר והסתובב חזרה למחשב.

יצאנו החוצה, ואבא הלביש אותי במעיל השחור. לא שאני מאשימה את אבא שלי, הבדיקה כנראה לקחה הרבה זמן.. אבל בכל זאת, לא הכרחתי אותו להשאר שם איתי כל השעות האלו..

יצאנו מהבית חולים.
מוזר.. חשבתי שישנתי כמה שעות טובות. אבל עדיין אור בשמיים.

׳ נטע אני אתקשר לעמית שיבוא לאסוף אותנו בסדר? את רוצה את הפלאפון שלך? או שלי? ׳
׳ זה בסדר אבא, נחכה. ׳

בהיתי בשמיים הכחולים. מדמיינת בעצב את חיי ללא המחלה המעיקה הזאת. לעזאזל.. אני נזכרת עכשיו… היינו באמצע מבחן, ותומר..
ניערתי את ראשי בכאב ובכעס, מהולים בצער עמוק.

׳ הרי למה ציפית מפגרת?! לעקוב אחריי הלב שלך, בחיי איזה שטויות. טוב הנה לקח לחיים. ׳
הסתכלתי על אבא והוא הסתכל לכביש.
הפנתי מבטי ופניי החווירו.

עמית הגיע, הוא נסע עם הג׳יפ ועצר ליד אבא.
ובמושב שלצידו ישבה מנהלת הפנימייה. הפנימייה שבה גדלתי, עד לפני שנה, כשאבא שלי לקח אותי.
תמיד ידעתי שהוא יבוא לאסוף אותי, אף אחד לא האמין לי, אמרו לי את לעולם לא תצאי מכאן. אף אחד לא יוצא. הם טענו.
אבל אני ידעתי, הרגשתי שהוא קרוב…

ניסיתי לקום, ניסיתי לברוח, ניסיתי לרוץ לאבא שלי ולחבק אותו, להתחנן אליו.

׳ מה קרה קטנטנה? כבולה בכיסא גלגלים? ׳ המנהלת שאלה בעוקצניות כשהיא תוקעת פרצופה מחוץ לחלון, ואז התחרטה מיד.
׳ אנחנו צריכים לדבר דון, זה בנוגע לבת שלך. ׳