(VהטורפיםV) – פרק שני

יומן מחנה לימודי יום רביעי

הגעתי לכיתה בבוקר. לא ישנתי כל כך טוב, וסיוטים תכופים גרמו לי להתעורר כל עשר דקות. כנראה זה רק המתח מהתיכון החדש.. ומה אם לא? מה אם אני גוססת מרעל כימי? מי יודע למה נחשפתי אתמול. הדבר הראשון שראיתי בבוקר הוא שהפס השחור על היד שלי התרחב והתעצב לצורה מעגלית משונה ומסולסלת. הלכתי לאחות, אבל היא אמרה שלה זה נראה כמו לא יותר מכתם דיו ושאולי כדאי לי פשוט ללכת לנוח. העזתי ושאלתי אותה אם זו יכולה להיות תופעת לוואי של רעלן כלשהו, כמו הכשת נחש, אך היא רק הנידה בראשה והסבירה שהם לא מחזיקים בבניין שום בעל חיים מסוכן לבני אדם. על הסיוטים לא סיפרתי לה, כי רוב הסיכויים שהיא תאבחן את זה כלחץ ותשלח אותי הביתה..
השיעור היום עסק בטורפים ובאוכלי עשב, ובהבדלים בניהם. המורה לימד אותנו קצת על מערכת העיכול האופיינית לקרניבורים (טורפים) ולהרביבורים (אוכלי צמחים) ואלה שהם גם וגם. השיעור עבר בצורה די משעממת עד למקודה מסויימת, אבל אז משום מה נאמר דבר שגרם לי להתרכז מחדש. "אוכלי הבשר זקוקים לצמחים כדי להתקיים, ולא רק משום שהם מקיימים את אוכלי העשב. מישהו יודע למה אני מתכוון?" הרמתי את ידי. "כן?" החווה לעברי, מרוצה מהעניין הפתאומי שהתעורר בכיתה. "טוב, מן הסתם שגם טורפים זקוקים לויטמינים והערכים של הצמחים. זו הסיבה שאחד הדברים החשוביח ביותר בטרף הוא הקיבה, שמלאה בדברים חיוניים" המרצה הנהן. "נכון." עיניו נצצו בהתלהבות. "למעשה, יש שטוענים שכל קיומם של הזנים הטורפים לא חיוני, ושבאותה מידה הם היו יכולים לאכול צמחים, עם גיוון של אגוזים ומקורי חלבון אחרים. אני מדבר כמובן על צמחונות." בחנתי אותו בחוסר מנוחה. "אבל גם הטעם משנה. אני לא הולכת לוותר על בשר.." התפרצתי. "או, אני בטוח שעוד תשני את דעתך" אמר המורה. לפתע שמתי לב שהוא נועץ את עיניו בכף ידי הימנית. "זה רק עניין של זמן."
חשבתי קצת על השיחה המשונה בשעה החופשית. יצאתי עם ליאנה (מסתבר שזהו שמה) וילדה נוספת העונה לשם קים, לחדר האוכל. דעתי הייתה כל כך מוסחת, שאפילו לא שמתי לב לחבורה המשונה שהתיישבנו ליידה, חברים של קים. "הלו? שרית נכון?" אמר קול שמשך אותי למציאות במהירות הבזק. "שרון" אמרתי בביישנות. "שרון, היי. אני גייב, אבל הצברים פה קוראים לי גבי. בחירה שלך." נשמתי עמוקות. "היי גייב." אמרתי כלאחר רגע. הוא החזיר לי חיוך. כנראה שהבחירה שלי מצאה חן בעיניו.
לקחו לי כמה דקות טובות עד שהצלחתי לגייס את המשמעת הדרושה להתיק את מבטי מעיניו. נגסתי בתפוח כשלפתע שוגרתי לחדר חשוך עם עוד כמה דמויות זרות לידי. צרחה הדהדה ברקע. אטמתי את אוזני. "שרון? שרון את בסדר?" ליאנה גררה אותי חזרה לכאן ועכשיו. "כן, פשוט… לא משנה." אמרתי. "את צריכה ללכת לאחות שוב" ציינה קים. "אני בסדר". ניסיתי להרגיע אותה ללא הצלחה. "מה שקרה הרגע לא היה נורמאלי, לא משנה מה את אומרת!" טענה בעקשנות. "קאם, תרגעי, אם היא אומרת שהיא בסדר היא בסדר" אמר גייב במבטא הכבד המשגע שלו.
בתגובה קים הביטה בגייב בזעם. "נו באמת קאמי את לא כועסת עלי רק כי אני תומך בה נכון? אני רק חושב שאם היא הייתה צריכה היא הייתה פשוט הולכת".
חרדה פתאומית תפסה אותי. "אתם זוג או משהו?" שאלתי את גייב וקים. שתיקה מביכה השתררה בשולחן. "לא." אמר גייב לאחר רגע. "היינו זוג, אבל זה לא הלך. אנחנו כמו אחים" הבטתי בו בספקנות. "כן." אישרה קים. "אני פה מכיתה א' וגבי מכיתה ז'. אני האמא פיה שלו" בתגובה הוא פרץ בצחוק. "אבל קאמי, הסכמנו שלא מזכירים את זה!" צחק וחיבק אותה.