שוקולדים – פרק 9 א

פרק תשיעי – עדי אפריל 2004

המכתב שלא נשלח

היי אמיר,
אני כותבת לך את המכתב הזה, כי עדיין אין בי את היכולת לתקשר איתך בדרך אחרת. אני מפחדת מפני השאלות שאולי תשאל, ומהרגשות שעלולות מאיזושהי סיבה לפרוץ ולהעמיד אותי בפני מצב לא מוכר. אני קצת רגישה עכשיו ובהמשך תבין למה. זוכר את הערב ההוא, כאשר באת אלי בדיוק שנתיים אחרי שנפרדנו. פתאום התקשרת ובקשת להיפגש. נפגשנו. חייכתי אליך וניסיתי להיות נינוחה, התאפקתי שלא לבכות, למרות שאני יודעת שמטרת הדמעות היא לשחרר את שכלוא בנפש, לשטוף את הרגשות ממעלה הר הגעש שבפסגת הלב ולהעבירן למישור הנינוח, שבו אין רוח פרצים, אלא רק משבי אוויר מלטפים.
אכלנו גלידה, תמיד אהבנו גלידה. האם אתה זוכר את הקופסאות שהיינו קונים כדי לקרר את עצמנו אחרי השעות שבהן היינו מענגים אחד את השני? באותו היום המתיקות שלה גרמה לנו להיפתח אחרי אותה שתיקה רועמת של השנים. באנו אלי והכנתי ארוחת ערב, הכול היה כל כך רומנטי ונדמה שחזרנו לעבר. ניסיתי לחיות באותה אשליה לזמן המוגבל שהיה לנו, אבל ההרגשה שאני לא מכירה אותך ואתה לא אותי כרסמה בי. איכשהו התגלגלנו למיטה ושכבנו, שני אנשים זרים מקיימים יחסי מין. הלב שלי התפרק אחרי השיא. חיכיתי שתצא ממני, והרגשת הגועל מהסיטואציה הצטברה לי בגרון. לא כך תכננתי את הפגישה שלנו אחרי כל כך הרבה זמן, לא תכננתי שכבר לא ארגיש אליך את שחשבתי שאני מרגישה, ושארצה להיות רחוקה ממך. באותו רגע קצת הצטערתי על שאולי נתתי לך להבין שדברים יכולים לחזור לקדמותם, למרות שמהר מאוד הבנתי שכוונותיך שונות לגמרי ממה שהתחולל בראשי.
ספרת שאתה מתחתן בסתיו ושיש לך חברה מקסימה, שאתה מאוד אוהב, ושלפעמים מזכירה לך אותי, כמו שהייתי פעם, בשנים הראשונות. חיכיתי שתלך, ואתה המשכת לפרוק את שעל לבך, את ההתלבטויות שלך. קצת ריחמתי עליך, על חוסר השלמות שלך עם עצמך ועל שחיפשת מישהי בדמותי, כמו שהייתי בתקופה שעוד אהבת אותי. לדעתי, אנשים שחיים בעבר הם כמו רוחות חסרי תוכן בהווה.
היו לי קצת התלבטויות לגבי אותה פגישה בינינו. מצד אחד שמחתי שבאת, כי סגרתי פרק בחיים, את הפרק שחשבת שיש לנו עתיד ושבו חייתי בעבר במקום ליהנות מההווה. וכשהלכת נתת לי מתנה ענקית, שהיא היכולת לשכוח אותך, לסלוח לך ולהמשיך הלאה. מצד שני נטעת בי את שלא רצית לתת קודם. צחוק הגורל, נכנסתי ממך להריון. לא רציתי לעשות הפלה, ונקשרתי יותר ויותר לפרח שבבטני עד היום הנוראי. ביום ראשון לפני שלושה חודשים מכונית התנגשה במכוניתי והפרח שבתוכי פרח לו. הגורל סדר את המהומה שיצר. עכשיו אני אורזת את עצמי ואת כל חפצי ועוברת לגור בגליל העליון. החלטתי להתרחק מכאן כי אני צריכה אוויר אחר. אז שלום לך ואני באמת מאחלת לך טוב בחיים. תשתדל לא לבגוד באשתך לעתיד, כי אני מכירה את ההרגשה (חשבת שאני לא יודעת?) ואל תיזכר בי לעיתים קרובות, כי זה מקלקל את הטעם של האוכל ואת הריח של הפריחה.

שלום עדי.

אריזת בית זה לא דבר קל, תמיד מוצאים כל מיני חפצים מהעבר ומתעכבים איתם שעות. פוגשים מכתב וקוראים אותו, פותחים קופסת נעלים מלאה ברכות יום הולדת וחייבים לקרוא את כולם. כך שהאריזה מתארכת מיום לשבועיים. אז שבועיים ארזתי את עצמי מבית הורי שם גרתי בשנה האחרונה ועברתי לרמות נפתלי, ישוב מדהים על הר עם נוף שבימים עם ראות טובה ניתן כמעט לחוש את השלג שעל החרמון. אוויר טוב מאזן את הנפש, כך לימדה אותי המורה שלי לרפלקסולוגיה, ואני מתכוונת לקחת כמויות נדיבות ממנו אל ראותי. מספרים, דוחות ובנקים לא יהיו עוד חלק מהחיים שלי, התפטרתי ממקום עבודתי בשלוש השנים האחרונות ויצאתי אל העולם הרוחני שקרא לי ואני נעניתי לקריאה בלב שלם. את ההתעסקות שלי עם הרוחני התחלתי בהשפעת בילי, היא והספרים המוזרים שלה. יום אחד, מרוב שעמום, קראתי את הספר "הנוצה", המספר על השפעת גלגולים קודמים על הגלגול הנוכחי. האמת היא שאין לי מושג אם זה נכון או לא, אבל זה סקרן אותי. התחלתי עם קורס רייקי, מילה מוזרה שאף אחד לא התייחס אליה עד לשנים האחרונות, ופתאום היא נהייתה שגורה בפי רבים בדיוק כמו המילה "צאקרה". תמצית התורה היא, שבכל אדם זורמת אנרגיית החיים, ה"ריי", וכאשר "מאסטר" פותח לאדם את האפיק הנכון של האנרגיה היא יכולה לשמש לריפוי במגע או קירבה של יד בלבד במקום הכואב. קבלתי את הרייקי ממורה מדהימה ששלוות החיים שלה הדביקה אותה ללב שלי, וקנאתי בה על הרוגע שהתברכה בו. כבר בשיעור הראשון היא ספרה שהרוגע לא הגיע אליה מהר וגם לא בקלות, אלא מתוך החלטה שהחיים בחוסר זמן ועצבים לא תורמים לה ולאנשים שמסביבה. לכן היא עשתה מעשה. עזבה את חברת ההיי-טק בה עבדה, את המשכורת הענקית, את התנאים והמעמד ועברה לחיות חיים שלווים, עם נרות ריחניים, המון חיוכים וריח קטורת מתקתק. וכך הם חיים, אותה מורה והמשפחה המתוקה שלה, עם קצת פחות כסף והרבה יותר אושר וקרבה.

איבגני, בעל חברת ההובלת "איבגני ובניו", הגיע בדיוק בזמן שקבענו. בעשר בבוקר הוא וחבורת הביריונים שלו החלו להעמיס את קופסאות חיי לתוך טנדר גדול ולנסוע איתו צפונה. הרגשתי שאני "מתנקה" ושהרגע הזה הוא חלק ממהלך הזמן שהיקום קבע עבורי. נשמתי נשימה עמוקה ונכנסתי לרנו המתוקה שלי וכך נסענו לנו במשך שעתיים וחצי בדיוק עד שהגענו לדירת שני החדרים ששכרתי אצל זוג מקסים, חוה ואלכס, שכולם קוראים לו אל בגלל שהוא מזכיר את אל מסדרת הטלוויזיה משפחת בנדי. חוה ואלכס חיו עד לפני חמש עשרה שנים בחיפה, ואז יום אחד הם החליטו למכור את הבית בו גרו ולהמשיך לגדל את שלושת ילדיהם במושב. בכדי להתפרנס הם הקימו צימרים אותם מנהלת חוה ואילו אלכס נישאר לעבוד בנמל חיפה כרואה חשבון. וכך, על שטח די גדול הם הקימו בית פרטי נחמד, שלושה צימרים ודירת שני חדרים צמודה. מסיפוריהם הבנתי שהדירה נבנתה עבור בנם הבכור שנמצא בחו"ל ומגיע ארצה לעיתים רחוקות.
ועכשיו הבית החמוד הזה כולו שלי. נכנסתי לבית וברכתי אותו בברכה שהמצאתי באותו הרגע איחלתי לו הרבה שמחה ואושר וגם רגעים מסעירים. ברכה מחויבת המציאות עקב השקט הפראי השורר בישוב. והתיישבתי על הכורסא הכחולה שקניתי במכירת חיסול של חנות רהיטים. אני אוהבת ספות שמאפשרות לי לשקוע בהן, הן מזכירות לי איך שקעתי בתוך אמא שלי כשהייתי ילדה קטנה ומיד חיוך של חמימות עולה על פני. הבית נצבע בגווני אפרסק עד כתום, אך הצבע קצת נעלם לאחר שתליתי את כל התמונות, הצלחות, החמסות ועוד חפצים שקבלתי במשך השנים. על שולחן העץ פרשתי מפה בדוגמא אינדיאנית ופה ושם פיזרתי עציצים. באותו רגע, ממעמקי הכורסא הרגשתי במקדש הפרטי שלי, סוף סוף בבית שלי, ללא שותפים וקרוב לקרקע. אפילו יש לי חלקת דשא קטנה עם עמדת ברביקיו (מנגל) שבטוח עוד תשמש פעמים רבות את החברים שלי שיגיעו לביקור.
באחד הימים התעוררתי מוקדם, הכנתי כוס תה צמחים והתיישבתי במרפסת. התנענעתי על כסא הנדנדה, והסתכלתי על הנוף של עמק החולה הפרוש מתחתי ועל צבעי הירוק העזים שמסוגלים לגרום לדמיון לנדוד ליער באירלנד או סקוטלנד ולשכוח לרגע ממזג האוויר והנוף המזרח תיכוני. בכדי להשלים את התמונה הבחנתי בלהקת עגורים שחגה בשמים, מאחרת להגיע לאירופה אחרי חבריה שסיימו את מסלולם העונתי מאפריקה לפני חודש או חודשיים.
חוה התקרבה אלי בצעדים הנראים כמו ריקוד עם ומתחברים היטב לחיוך המשוך על פניה. "בוקר טוב", "בוקר טוב גם לך" עניתי ומיהרתי לרחרח את צלחת עוגיות השוקולד ציפס המדהימות שהיא הכינה. מהרגע שנכנסתי לבית של חוה ואלכס הרגשתי טוב, מן חום כזה, מה שצריך אם עוברים לגור מעל 200 קילומטרים מאמא. "תגידי, חוה, האם מגיעים הרבה אורחים לצימרים?" "כן, כמעט בכל סוף שבוע הצימרים מלאים ולפעמים גם באמצע השבוע. מה גם שעוד מעט מתחיל הקיץ ואחר כך החופש הגדול, כך שהיומן שלי מלא עד אמצע אוגוסט".
"חוה, מה דעתך לאפשר לי להציע את שירותי כרפלקסולוגית לאורחים?"
"רעיון מצוין. אולי תפיקי כרטיסי ביקור ואני אשים אותם בחדרים וגם אתן לחברים שלי בישוב שיש גם להם צימרים". חוה נתנה לי חומר למחשבה. אשת שיווק של ממש.
לאחר הזלילה המופרזת של העוגיות החלטתי שני דברים. דבר ראשון לאכול רק סלט במשך היום בכדי לאזן את הקיבה, ודבר שני היה לנסוע לראש פינה ולהפיק כרטיסי ביקור לאורחים בצימרים, ופליירים לתושבים בעלי הצימרים, שמבטיחים טיפול חינם עבורם בעד חמישה טיפולים שיגיעו אלי.
הדרך לראש פינה נפלאה בתקופה זו של השנה, התענגתי על כל עץ וכל שיח שראיתי בדרך,ועל הסביונים והכלניות שנשזרו בצידי הדרכים במעין מרבד המקבל את פני הנוסעים. הפרחים הזכירו לי את ילדותי, את הריצה האין סופית בשדות שהיו בנמצא ברעננה לפני שהפכו את כולם לשכונות וילות או רבי קומות.
הגעתי לראש פינה, ישוב קסום עם בתי קפה מזמינים בכניסה. התיישבתי באחד מהם, הזמנתי קפה הפוך ושוב לקחתי לריאות אוויר צח. הטלפון צלצל, זו הייתה בילי, היא סיפרה לי איזו אינפורמציה היא גילתה על חברת I.D.SECURTY. ואילו אני הצעתי לה לבוא לבקר אותי בסוף השבוע הקרוב בכדי לנצל את שרידי האוויר האביבי בצפון לפני שהקיץ יגיע ווהיא הסכימה. לאחר מכן נסעתי לבית הדפוס שמצאתי בדפי זהב ובצעתי את הדברים שלשמם הגעתי לראש פינה.
למחרת בבוקר התעוררתי עם כאב גרון ודלקת באוזניים. מדדתי את החום והוא הגיע לשלושים ותשע מעלות. צמרמורות החלו לעלות מגבי התחתון לעבר ראשי וברכי לא הצליחו להישאר יציבות והכריחו אותי להתיישב. הכול נראה מסוחרר, איזה באסה, רק הגעתי הנה וכבר אני חולה. מיד, במין אינסטינקט כמעט בלתי נשלט, הרמתי טלפון לאמא שלי וחיכיתי לקולה המפנק ורחמיה. "תשתי תה חם עם כמה טיפות לימון"
"בסדר אמא, אם אני אמצא לימון"
"אולי כדאי שתחזרי הביתה?"
"אמא אני חולה, איך אני אנהג עד רעננה?"
"אז לפחות תדאגי לשתות מיץ תפוזים ומרק עוף, יש מישהו בסביבה שיכול להכין לך מרק עוף?". כמה שאני אוהבת את אמא שלי, מידי פעם זה נחמד לשמוע את הפולניות שלה, בייחוד כאשר אני חולה.
"אמא אל תדאגי, אני ילדה גדולה, אני אכנס למיטה והכול יעבור תוך כמה ימים. וביי בינתיים, נדבר בערב".
"תהיי בריאה" הוסיפה וניתקה. נכנסתי למיטה והדלקתי את הטלוויזיה. איזה מזל שכל הדברים החשובים, כמו כבלים, היו מותקנים וחיכו לי כשהגעתי. שכבתי על הספה ונתתי לרחמים עצמאים חופש. היום מותר, אני חולה. הכנתי את הספה לרביצה של יומיים לפחות, הבאתי את שמיכת הפוך, את כרית הנוצות האהובה עלי, חבילת טישו, כדורי אכיניצאה, תרסיס פרופוליס, ועוד כמה צמחי מרפא עבור הגרון וקנקן תה מרווה, לואיזה ונענע. זהו, אני מוכנה. עד הצהריים ביליתי בשיטוט בערוצי הטלוויזיה. עברתי מסרט לתוכנית בערוץ הטבע או ההיסטוריה, כאשר מדי פעם נרדמתי והתעוררתי שטופת זיעה.
אחר הצהריים נשמעה נקישה בדלת. חוה נכנסה "נו, איך את מתקדמת עם כרטיסי הביקור? אוי, מה קרה? את חולה?" הנהנתי בראשי.
"ומהבוקר את שוכבת ככה בלי להגיד לי?" היא ניגשה אלי והניחה את כף ידה על מיצחי.
"יש לך חום גבוה, לקחת אקמול?"
"כן, עניתי"
"טוב מאוד. אני הולכת להביא כמה דברים". לאחר זמן מה היא חזרה עם קנקנן תה רותח והעוגיות המפורסמות שלה, הטילה עלי מנוחה גמורה ואמרה שתחזור בבוקר לבדוק לשלומי. בשעות הערב הגיע אל לבדוק מה שלום החולה והביא עמו מרק עוף טרי שחוה הכינה במיוחד בשבילי. אל טיפוס חייכן עם כרס חביבה, תמיד מנסה לספר בדיחות למרות שהן בדרך כלל לא מצחיקות. "שלום לחולה, חוה בקשה שאני אביא לך מרק" אמר עם חיוך לבבי.
"תודה רבה" לחשתי בגלל כאבי הגרון, "זה בדיוק מה שאני צריכה".
"אם תצטרכי עוד משהו אנחנו מעבר לדלת, אפילו צלצול טלפון יהיה בסדר במידה ואת לא יכולה לקום. תזכרי שאת יכולה לבוא מתי שאת רוצה ובלי להתבייש" אמר והסתובב לכיוון הדלת.
"שוב תודה" אמרתי והוא יצא.

ביום חמישי בבוקר השתפרה הרגשתי ויצאתי לנשום אוויר בחצר. מתחתי את אברי והקצתי עשר דקות לתרגילי יוגה בכדי להתחיל את הבוקר בצורה כמה שיותר טובה לאור שרידי כאבי הגרון שעדיין נשארו. חוה יצאה עם קנקן תה ועוגת גזר נפלאה שהכינה לאורחים בצימרים באותו בוקר. כולה רעננה לאחר הליכת בוקר סביב המושב ומקלחת חמה. חוה אישה מאוד יפה ומטופחת. עיניה הכחולות ושיערה הקצר הצבוע בגוונים חומים מעניקים לה מראה צעיר מכפי גילה ואני בטוחה שגם לא מעט מבטים מגברברי הישוב.
"אני מקווה שאני לא מפריעה, אני לא מתכוונת להיות נודניקית לדיירת החדשה שלי, אבל חשבתי שתרצי קצת חברה כאשר את מתאוששת מהמחלה". כמובן ששמחתי לחברה. גם רציתי שהיא תראה לי את הצימרים ואולי אוכל לחשוב כיצד לרהט ולעטר את החדר בביתי שייעדתי כחדר טיפולים בכדי שכל האווירה במתחם הבית והצימרים תהיה דומה. "אני שמחה מאוד שבאת לבקר אותי, ומודה לך על הפינוקים שהבאת איתך, תרגישי בבית".
חוה צחקה, "אולי תספרי לי על המשפחה שלך?" שאלה והתיישבה באחד הכיסאות שבמרפסת. ספרתי לה בקצרה על משפחתי הרגילה למדי, כי באמת שלא היה הרבה מה לספר. אבי עובד בעיריית רעננה מאז שאני זוכרת את עצמי ואמי מנהלת בית ספר, מין משפחה רעננית ממוצעת. לאחר מכן חוה ספרה לי על משפחתה. הבן הגדול נמצא כבר שנה בחו"ל והוא עובד בשגרירות ישראל בטורקיה, ביתה השנייה מורה למחול ומתגוררת עם בעלה הטרי בתל אביב והבת הקטנה חיילת שמגיעה פעם בשבועיים הביתה, כך שהבית ריק וכל הילדים מאוד חסרים לה.
לקראת הצהרים היא ערכה לי סיור בצימרים. לכל צימר גינה נפלאה משלו מלאה בפרחי נוי ופסלים. על הדשא הונחה נדנדה מרופדת בכריות ירוקות רקומות בתחרה רומנטית ובכניסה ניצב שולחן מתכת בשילוב זכוכית וכסאות תואמים שם נערכת ארוחת הבוקר שחוה מכינה במטבחה, אפילו את הלחם והיוגורט היא מכינה לבד. החדרים נראו כאילו לקוחים מהארמון של סינדרלה בשילוב אביזרים טכנולוגיים מהתקופה הנוכחית. התלהבתי במיוחד מהמיטה הרחבה שכוסתה בסדין משי בצבע תכלת ועליה כריות נוי מאותו הבד בשילוב חרוזים וניצבה על פני רצפת אבן בסגנון עתיק. על הקירות נתלו תמונות עם דמויות מתקופות שונות ומראה ענקית במסגרת ברזל מפורזל ביד אומן. ליד החלון המשתרע על פני קיר שלם נמצא ז'קוזי ובמדף שמעליו בקבוק יין אדום וכוסות.
"מקסים, מקסים, מקסים" התפעלתי מהעיצוב החושני, המעניק הרגשת חופש ורומנטיות לאין קץ. וכבר פנטזתי לעצמי על אותו בחור אלמוני שיזכה להשתולל עמי בחדר הזה, אולי ביום ההולדת שלי.

ביום שישי בבוקר הרגשתי הרבה יותר טוב, שוב הכנתי כוס תה צמחים ויצאתי לחצר להירגע לקול ציוץ הציפורים. בהיתי בנקודה סתמית ותהיתי על מהות ההגעה שלי לכאן ועל השינוי של מאה ושמונים המעלות שהתרחש בחיים שלי. צלצול טלפון קטע את קו המחשבות שלי, זו הייתה בילי, שהודיעה לי שבעוד עשרים דקות היא תגיע לתחנה. לבשתי מכנס דייגים לבן וגופייה בהירה, נעלי כפכפי אצבע ויצאתי מחויכת מעצם המחשבה שאין לי יותר צורך ללבוש בגדים מחויטים לעבודה.