מכתב למתאבד

מנופפת לי מהאוטובוס של המוות לאט מחכה שהוא יתניע ובמקום לקום ולקפוץ מהחלון את סתם בוכה. את מצטערת על עצמך. אז את בוכה תבכי עד שכבר לא תהי כאן.
אני רוצה לעזור אבל את רק שוכבת וישנה כאילו את מחכה, אני מדברת לקירות. את מנסה ללחוש לי שאת רק רוצה לראות אותי מצטערת בשבילך גם. אבל אני לא אקבל את המוות שלך אז את מוסיפה לבכות.
מה הטעם בלבכות? בא לי לתת לך בוקס. בוקס הישר בשיניים שלך ולצרוח עלייך מה את בוכה.
כי כולנו מאחורייך, תסעי להודו לגורויים, לאמריקה לשיחות, תדברי עם אלוהים, תתכתבי עם האפיפיור, כולנו נעזור לך ונהיה שותפים במסע הזה, מסע שרק את מסרבת לקחת בו חלק. את עושה לנו טובה שאת עוד בחיים, מחכה לדלת האוטובוס האחורית שתסגר מלפנייך ותגנוב לך את כל האפשרויות.
ואימא שלך עם דמעות לחות, נימים לחוצים באדום וירחים שחורים בעיניים, שכבר לא אוכלת שותה או ישנה שבועיים, לא אומרת לך ללכת למות כדי לגאול אותה מייסוריה. היא מעדיפה לסבול ולהתענות מאשר שתביאי את המוות שלך למפתן. כי את ככה חשובה לה. למה את מחכה לחיים שלך לנשור? למה את מוכנה להקריב ככה את החיים שלהם כשהם נלחמים בשיניים על שלך. החיים באמת כל כך זולים בעינייך? לפעמים אני לא רוצה להביט לך בעיניים ולגלות שכן.
אם את באמת כבר החלטת למות, תגידי, שאדע להתחיל להתאבל עלייך כבר מהיום, כשאת עוד יושבת במבצר שלך וכותבת לי מידי פעם, יותר קל כשמוכנים. אדם שאומר שהוא החליט שהוא מת, כבר לא חי אדם מבפנים, את אינך. אדם שהחליט- בליבו כבר קופץ.
אני רק מקווה שבאמת צדקת כשאמרת שאת לא שווה כלום, שאת כן שווה את המוות, אולי ככה לא נקפוץ למות בתור ישר ישר אחרייך כי איכשהו הכל הסתדר. אני מקווה שהיית אדם רע שהיה צריך למות במקום על לחשוב שעוד מלאך חדל. אדם רע שנטש אותנו ואת עצמו ולכן מגיע לו את זה, אדם שלא היה שווה את האהבה שלנו. לא עוד מלאך שנופל. אחרת אבכה ולא אצליח להתגבר על זה.
אף פעם לא חשבתי איך ההורים שלך יראו בוכים. היום גרמת לי לחשוב על זה…
את תכעסי עליי אם אגיד שארצה למות, אך אנחנו חיות באותו עולם יקירה. למה אצלך הוא אפור ואצלי עליו להיות לבן? וזה בכלל לא משנה איזה צבע מה כי כשתמותי את תמותי ואנחנו גם כן.