שוקולדים – פרק 8 א'

פרק שמיני – גלעד אפריל 2004

אור משונה הציק לי. מסתבר שהייתה זאת קרן אור דקיקה שחדרה מבעד לתריסים המוגפים בחדר השינה. הקרן התמקמה בדיוק על הרשתית של העין והכריחה אותי להתעורר ולפקוח את עיניי, משימה שהתקשיתי לעשות באותו הבוקר. לרגע לא הבנתי היכן אני נמצא, הייתי צריך להשקיע מאמץ בכדי להיזכר בדירה שחלקתי עם ניר בחסות המדינה. ניסיתי להרים את ראשי, והרגשתי סחרחורת עזה. התהפכתי לצד ימין והתמתחתי. ידי נגעה במישהו נוסף שהיה איתי במיטה. הרמתי קלות את השמיכה וכל הטוב שבעולם התגלה לי מתחתיה. איזה זוג רגליים מדהימות! לאט לאט התחלתי להיזכר מהיכן הרגליים האלו מוכרות לי וניגשתי למטבח להכין קפה טורקי חזק כמנהג בני המקום. בדרך הצצתי לחדרו של ניר, שהיה פתוח לרווחה וראיתי שהוא עדיין ישן. ניר ואני חברים טובים מהשירות הצבאי, הכרנו בתחילת הטירונות, וכמעט לא זזנו אחד מהשני החל מהרגע בו ניר התיישב לידי באוטובוס שהוביל את החיילים החדשים מרחבת הגיוס בבסיס הקליטה שבתל השומר ועד לרחבה בה חלקו אותנו לחטיבות החי"ר (חיל רגלים) השונות. שנינו רצינו גולני ומאותה סיבה. גבעתי לא ממש נחשבו בתקופה ההיא, המתגייסים לנח"ל נחשבו לפריקים והצנחנים לא התאימו לבני מושבים כמונו. אין מה לעשות הקיבוצניקים הולכים לצנחנים והמושבניקים לגולני. אך אותי שמו בצנחנים ואת ניר בגולני. עוד ביום הראשון הגשתי לקצין המיון מכתב שהבאתי מהרופא, ושהכנתי מבעוד מועד בכדי להתגבר על בעיות מסוג זה. במכתב הרופא, חבר של ההורים שלי, פרט באופן מוגזם את העקמת הקלה שיש לי בגב. קצין המיון הסכים איתי שעדיף שאני לא אצנח בעת הקרובה ושגולני זה בסדר, נתן לי צ'פחה על הגב ומשום מה קרץ לפני שברך אותי לשלום והצלחה בגולני. התחלנו את המסלול בסיירת גולני ולאחר מכן יצאנו ביחד לקורס קצינים וחזרנו לחטיבה. ניר היה מפקד מחלקה בסיירת ואני בגדוד 51. לאחר חודשיים אחד ממפקדי המחלקות של הסיירת נפצע בלבנון ואני נבחרתי להחליף אותו. כך ששוב היינו ביחד. אחרי הצבא נסענו לטיול בדרום אמריקה. לקחנו את כל הכסף שחסכנו בשנת הקבע וטיילנו כמו מלכים באגמים הקסומים של צילה, טיפסנו על קרחונים בארץ האש שבארגנטינה וחזרנו דרומה ליערות והערים הנעלמות של פרו. עברו עלינו שבעה חודשים משכרי חושים מהנופים והבנות שהכרנו שבסופם חזרנו ארצה ושכרנו דירה בתל אביב ביחד עם רון, חבר שלנו מהצבא.
גם בדירה זו עברו עלינו רגעים מהנים לא פחות אם כי באופן שונה. בימים ישנו, בלילות בילינו ולאחר הבילוי היינו יוצאים לחלק עיתונים כדי לממן את החיים. באחד הערבים ערכנו ישיבה קצרה בבית והחלטנו שבשנה הזו אנו לא יוצאים באופן קבוע עם בנות, כי אחרת ימי ההוללות שלנו יסתיימו מהר.
ואכן, אחרי שנה הם הסתיימו עבור אחד מאיתנו. יום אחד הודיע לנו רון שהמפקד שלנו לשעבר, תומר שדה, שהיה בזמנו מח"ט גולני ועבר לשרת במשרד הביטחון, גייס אותו לפני מספר ימים לתפקיד מעניין תחת פיקודו. אני זוכר שהיינו מאוד מופתעים וגם כעסנו עליו שהוא הסתיר את זה מאיתנו. אבל נרגענו מהר, כי ידענו שזה הנוהג בשירות הביטחון, וכקצינים בצבא הבנו את הצורך בסודיות, אפילו מחברים קרובים. המשכנו לגור יחד, כאשר רון נעדר רוב הימים מהדירה ואילו ניר ואני התחלנו ללמוד באוניברסיטה והשתדלנו לדבוק באותו אורח חיים תל-אביבי.
לקראת סיום הלימודים התלבטנו כמו צעירים רבים בשאלה מה עושים עכשיו? האם מחפשים עבודה קבועה ומתחילים את החיים האמיתיים או שמושכים עוד קצת את ימי צעירותנו שלא ימשכו לעולם. התשובה הגיעה מרון. הוא סיפר לנו שמחפשים מועמדים לעבודה בשגרירות ישראל בטורקיה, והוא חושב שאנחנו נהנה לעבוד בשגרירות. וכך, לאחר הכשרה אינטנסיבית במשך חצי שנה, הגענו לדירה הזו, דירת שלושה חדרים חדשה בבניין בן שתי קומות באחת השכונות המטופחות שעל גדות מיצרי הבוספורס. כשהגענו לדירה, מיד לאחר שבעל הדירה פתח לנו את הדלת, רצנו למרפסת והתלהבנו כמו שני ילדים קטנים מהנוף של המיצרים, הגשר התלוי והספינות הענקיות ששטות ללא הפסק הלוך ושוב, מעבירות סחורות מאפריקה לאסיה ואירופה וההיפך. הדירה הייתה מקושטת בתמונות רבות על גבי קירות צבעוניים ומאובזרת כראוי במכשירי חשמל ורהיטים. הרגשנו באותו רגע שאלוהים מאוד אוהב אותנו, ושהגענו למקום הקרוב לגן עדן, והכל בחינם. אין סיכוי שהיינו מוצאים עבודה כזו בארץ.

לקחתי את הקפה לסלון והשתרעתי על הכורסא, הבטתי בנוף שנשקף מהחלון ונתתי חופש לזיכרונות מהמסיבה שנערכה אתמול בלילה, בבית השגריר האנגלי, לעלות מחדש לראשי.
אורי (השגריר) הגיע למסיבה באוודי משוריינת. איזו מכונית! רק יומיים קודם לכן ערכתי לה סיבוב היכרות. כל הדלתות והגוף החיצוני של המכונית הוחלפו בחלקים חדשים מחומר חסין כדורים חודרי מתכות. כדורים אלו, שמיוצרים בארה"ב לפעולות של הכוחות המיוחדים של המרינס, הגיעו על ידי הברחות לחוליות אלקעידה ברחבי העולם.
בכדי לשמור על השגרירים הישראלים, פיתחה אחת החברות הישראליות חומר גלם חזק מאוד (ויקר מאוד) משגשוגת החסינה לכדורים חודרי המתכות. ככה זה בעולם המלחמות והטרור, כל פעם צריך להמציא את הדור הבא של הטכנולוגיה. אנחנו והטרוריסטים נמצאים במעין משחק של חתול ועכבר, שבו החכם ינצח. הבעיה הגדולה היא שיש במשחק הזה אין סוף מערכות, וניצחון במערכה אחת לא מבטיח ניצחון במערכה הבאה.
שבוע קודם לכן ניר ואני נקראנו לארץ להדרכה על הפרויקט הסודי של חברת I.D.SECURTY. ונאמר לנו ששגרירות טורקיה נבחרה לשמש כפיילוט בגלל שהמערכת הביטחונית העריכה, כי טורקיה בכלל ואיסטנבול בפרט הן מקום מועדף לפיגועי טרור.

בתחילת השבוע קיבל אורי את המכונית החדשה שלו לניסיון. זו המכונית השנייה מהדגם הנוכחי שיצאה עד כה מפס היצור. כאשר הוא ראה את המכונית אורו עיניו. גברים תמיד מתלהבים ממכוניות, וזה לא משנה באיזה גיל, תפקיד או מעמד הם נמצאים. הדבר הראשון שהוא שאל אותי על המכונית היה אילו ביצועים יש לה ולאיזו מהירות היא מגיעה. לאחר מכן לקח את המפתחות ונכנס אליה תוך כדי כיוון הכסא. אורי קצת נמוך ואחרי שאני נוהג הוא צריך לקרב את הכסא להגה בכדי שהרגלים שלו יגיעו לדוושות. התיישבתי בכסא שליד הנהג וכך יצאנו לסיבוב היכרות עם המכונית בכבישים שלאורך המייצרים.

אורי ואני מיודדים מזה זמן מה, לא קל להגיע ללבו, אבל כנראה שאדם נוטה לחבב את האנשים ששומרים עליו. מידי פעם הוא אמר לי כמה הוא מעריך את פעולות האבטחה והבדיקות המדוקדקות חסרות הפשרות שלי. ואילו לי נדמה לפעמים שאני נמצא בתוך משחק מחשב. חייבים לנצח את הרעים, ולשם כך צריך לשים להם את כל המכשולים שיכולים להיות בדרך. אני אוהב לנצח, וכנראה שהאהבה הזאת מתורגמת על ידי אורי ל"אבטחה חסרת פשרות". לכל אחד דרך אחרת להסתכל על הדברים.
מידי פעם אורי הזמין אותי אל ביתו, שחקנו קצת שש-בש בשביל הנוסטלגיה והגעגועים לארץ, ונשארנו ערים עד השעות הקטנות של הלילה לדיונים על המצב הביטחוני, הפוליטי והכלכלי בעולם. השיחות איתו תמיד היו מעניינות, והחזירו אותי כמה שנים אחורה לויכוחים הערים שהיו מתנהלים בפקולטה ל"חברה ופוליטיקה" באוניברסיטה.
באחד הימים קיבלתי ממנו הזמנה להצטרף אליו למסיבה בבית השגריר האנגלי, שערתי שהמסיבה לא רשמית, מין מסיבת קוקטייל ולכן זה מקובל שהמוזמנים יכולים להביא איתם מוזמנים נוספים מלבד בני או בנות זוגם. אורי אמר לי שהוא חושב שזו הזדמנות בשבילי להכיר עוד כמה מהטיפוסים המעורבים בצמרת הפוליטית והביטחונית של טורקיה ולהתעדכן דרכם או דרך אנשיהם באופן ישיר על ידיעות ביטחוניות שלא תמיד מספיקות לעבור בדרכים המקובלות, כלומר, בין שירות ביטחון אחד למשנהו.
על ההזמנה נכתב להגיע בשעה 19:30 ביום חמישי הבא. בשעה שבע מצאתי את עצמי לבוש בחליפה אפורה ומתחתיה חולצה לבנה מבד דמוי פשטן ועניבה, מראה קלאסי ועכשוי אך רשמי בו זמנית. יום קודם החלטתי שהגיע הזמן לעשות קצת רושם ולהתלבש כמו בן אדם, הרי אני לא יכול ללכת למסיבה עם גינס וסוודר או עם החליפה הרשמית השחורה, שמלווה אותי בעבודה . לכן עשיתי מעשה, לקחתי שעתיים חופש והלכתי לרחוב איסתיכלל גדאסי שם ממוקמת תעשייה ענפה של ביגוד יוקרתי עם מותגים מכל העולם. זה נכון שאף פעם לא התחברתי למותגים, אבל בכל זאת עבור מסיבה בבית השגריר האנגלי צריך להשקיע. בשעה 19:30 בדיוק התייצבתי בפתח ביתו של השגריר האנגלי מתוך ידיעה שדיוק הוא פרט חשוב ביותר אצל העם הבריטי. אורי בקש שאני לא אאסוף אותו לאירוע, כי הוא רוצה לנהוג במכונית החדשה. והבטיח עם חיוך ענק שאין לי סיבה לדאוג, כי הוא מגיע ישירות מהשגרירות המאובטחת במכונית המאובטחת לבית השגריר האנגלי המאובטח.
אחוזת השגריר ישבה על גבעה הצופה לכיוון המצרים בצד האירופאי של העיר (איסטנבול שוכנת בחיבור בין שתי היבשות, ולכן יש לה חלק אסייתי וחלק אירופאי). כשהחשיך הנוף היה עוצר נשימה. ואני חייב להודות שלמרות שחשבתי שאין נקודת תצפית טובה יותר מהדירה שלי על המיצרים, הסתבר לי שיש. האורות מהעבר השני של "שפך הזהב", המפריד בין שני חלקיה של העיר, האירו את רחובותיה העתיקים. פנסים רבים ניצנצו מעל ראשי המסגד הכחול וכנסיית איה סופיה, הכנסייה הגבוהה במזרח התיכון שהפכה למסגד בזמן הכיבוש המוסלמי. וחומת ארמון טופקאפי, שהוא אחד מארמונות הסולטנים, אך הגדול והמפואר ביותר, האפילה בניצנוציה על כל המבנים האחרים, יוצרת אווירה מחשמלת בשילוב אוויר קריר של אביב אירופאי.
החניתי את הרכב בחנייה המסודרת שבחצר האחוזה הנמצאת בשכונת בקדירי, שכונה יוקרתית, שהוגדרה ככזו בתקופה הסולטנים, ובה הם שיכנו, כבר לפני ארבע מאות שנה שגרירי מדינות שונות. נקשתי על דלת העץ המאסיבית על ידי חישוק מעוצב ממתכת כבדה ושמעתי צעדים מתקרבים אלי מהעבר השני. רב משרתים פתח את הדלת והוביל אותי אל העוזרת האישית של השגריר, בחורה יפיפיה, בעלת שיער ארוך במיוחד האסוף כזנב סוס, עיניים ירוקות וגוף של מלאך. היא חייכה אלי חיוך שנדמה היה לי שרמז על ערב מעניין, והובילה אותי למקומי סביב השולחן בחדר האוכל הגדול שהכיל, להערכתי ארבעים מוזמנים.
פנים הבית היה מדהים ביופיו. אומנם יופי בסגנון עתיק ולא מודרני, אך כזה שנתן הרגשה של שהייה בתוך מצודה מפוארת של אחד ממלכי אנגליה. מיד הסתכלתי על סידורי האבטחה במקום וקלטתי דרך החלון שלושה שומרים מחוץ לבית חמושים ב"עוזון" (רובה קצר) ומכשירי "מדונה", מין מכשיר קשר בצורת אוזנייה. יפה, "עוזון" יש לאנגלים האלו, נראה שתעשיית הנשק בארץ הגיעה גם לשם. התיישבתי לצד אורי, שהגיע עם תמר, אשתו, מספר דקות קודם לכן. האמת היא שלא ציפיתי לארוחת ערב "מלכותית", חשבתי יותר בכיוון מסיבת קוקטייל נחמדה. "ערב טוב" אמרתי לתמר ואורי בזמן שהתקרבתי אליהם.
"ערב טוב" ענה לי אורי "חליפה יפה".
"תודה. תגיד, אורי, איך השגת לי הזמנה לערב הזה? חשבתי שזו מסיבת קוקטייל ולא ארוחת ערב מפוארת."
"נכון, אבל שכחת שאני וגו'ן (שגריר אנגליה) חברים טובים. אם תשים לב תראה שאין כאן רק שגרירים. יש כאן גם עוזרי שגרירים או סגנים כמו שאמרתי לך כשנתתי לך את ההזמנה. חוץ מזה עשיתי כמה מאמצים כדי לדאוג לי לחברה הולמת, חוץ מאשתי כמובן. רוב השגרירים האירופאים די משעממים, כולם באים ממדינות מערב אירופאיות שהאירוע הכי רועש אצלן הוא מירוץ אופניים". צחקתי, מרוצה על שידעתי להתחבר עם האדם הכי נכון בטורקיה.
ארוחת הערב החלה רבע שעה לאחר מכן. היפיפייה שקיבלה אותי בתחילת הערב התיישבה בדיוק מולי בשולחן הארוך, והחלה להעיר אצלי את התחושות הכי בסיסיות של האדם. שמתי לב שבחורים נמסים מנשים יפות ולאחר מכן משכנעים את עצמם שהן חכמות, חמות, חברותיות וכו', למרות שאין שום קשר בין התכונות האלו למציאות. כנראה שאנחנו באמת שיטחיים כמו שאחותי אומרת. המקרה הזה היה שונה, הבחורה הייתה אינטילגנטית עם תעודות. הרי לא כל אחת יכולה להיות העוזרת האישית של השגריר. השמלה הסגולה שלבשה החמיאה לרגליה הארוכות, לזאת שמתי לב באותם רגעים בזמן שצעדתי מהדלת אל עבר השולחן הערוך. נראה היה שגם היא בוחנת אותי מפעם לפעם עם ביטחון עצמי שהעלה את רמת זרימת ההורמונים בגופי. לא כל בחורה יכלה לבחון בחור באופן גלוי וגם ההיפך, ככה זה, המשחק בין המינים לא כל כך פשוט.
האוכל הוגש לנו על ידי משרתים לבושים במדים שחורים ולבנים כמיטב המסורת הבריטית. הארוחה כללה מנה ראשונה, עיקרית וקינוח מדהים של סופלה שוקולד מעורב ברום ולידו כדור גלידה וניל, או לחילופין פאי פירות יער. גם המנה העיקרית הדהימה אותי. צלעות כבש שומניות בדיוק במידה הנכונה מתובלות ביד טורקית נדיבה. שנינו, אני והיא, היחידים שהזמנו את המנה הזו. האחרים העדיפו סטייק אנטריקוט או עוף ברוטב משמש. אוכל טוב, מתובל היטב ולחילופין מנות אחרונות מתוקות תמיד מרוממים את מצב הרוח שלי. כמו כן אני תמיד מוכן לנסות מטעמים שלא נפגשתי עמם בעבר. אני חושב שאנשים שאוהבים לאכול ולטעום הם אנשים חושניים, ולכן בנות שאוכלות סלט כל היום לא ממש מעניינות אותי. בחורה אמיתית היא זו שמעדיפה סטייק עסיסי ועליו רוטב פלפל חריף. לפני ישבה בחורה אמיתית, מתאימה לכל הקריטריונים, אף על פי ששמתי לב שהיא ויתרה על המנה האחרונה. אני מבין את זה, בשביל להראות כמו שהיא נראית צריך להתאמץ. גם אני לא אוכל כמו פעם. בגיל עשרים הייתי יכול לחסל תבנית שלמה של עוגת גבינה עם פירורים שאמא שלי מכינה, אבל היום אני מסתפק בקינוח רק באירועים מיוחדים. כן, בגיל שלושים הגוף שולח שדרים למוח שצריך להתאמץ יותר כדי לא לפתח כרס ישראלית מצויה.

בדיוק כשהגישו את הקינוח הטלפונים הסלולרים שלי ושל אורי, שהושתקו על ידנו, החלו לרטוט. נשלחה לנו הודעה כי יש מידע מודיעיני על חוליית טרור שנמצאת ברגעים אלו באיסטנבול ומטרתה לפגוע בשגרירות בריטניה. הסתכלתי סביב, בעיקר בכדי למדוד את המרחק מהשולחן לדלתות המוליכות למרתף בבית או לפתח אחורי. תנועה ערה של מכוניות ומאבטחים נוספים של השגרירות האנגלית החלה מחוץ לבית, אך נראה היה שלאף אחד מיושבי השולחן התפתחות העניינים לא הפריעה. אני ואורי הסתכלנו אחד לשני בעיניים והחלטנו במין הבנה אילמת כי נישאר בבית השגריר, וכי נראה שסידורי האבטחה מתאימים. האורחים החלו לשוחח סביב השולחן תוך כדי אכילה והארוחה הפכה רועשת מעט. לאחר הארוחה רב המלצרים הוביל אותנו אל הפטיו, שם הוכנו עבורנו קוקטלים משובחים ומשקאות אלכוהולים נוספים. זו הייתה ההזדמנות שלי לגשת לאישה בסגול ועשיתי זאת באלגנטיות. נראה שהיא ציפתה לי, וקבלה את פני בחיוך. למרות גובהה המרשים ונעלי העקב שנעלה עדיין הייתה נמוכה ממני במעט. יופיה היה עוצר נשימה. היא לא נראתה לי אנגליה, שכן עורה היה מעט שחום, אבל עיניה הירוקות העידו על עירוב מסוים של אירופאיות. שיערה החום נאסף אחורנית על ידי סיכה, מה שהשווה לה מראה אלגנטי. סיכמתי את התמונה שלפני כמראה מלבב במיוחד, והשתעשעתי לרגע במחשבה שאני נמצא בסרט הוליוודי על שגרירים ונשים יפיפיות, משהו שכלל לא היה קשור לחיי עד לפני שנה. "נעים מאוד, שמי גלעד, את מי יש לי העונג להכיר?" שאלתי תוך כדי שימוש באנגלית המעולה שרכשתי בשנה האחרונה באיסטנבול. אומנם גם לפני כן האנגלית שלי הייתה בסדר, תודות לאמא שלי, שדאגה שמגיל קטן אני אקרא ספרים באנגלית. כנראה חלמה, כמו כל אמא יהודיה, שאני אהיה רופא, והרי ידוע שכל התרופות רשומות בלטינית, כך שחשוב שמגיל קטן אני אדע את כל האותיות.
"נעים מאוד, קים" ענתה תוך כדי חשיפת השיניים המושלמות שלה. המלצרים עברו בנינו וחילקו כוסות שמפניה ושוקולדים. מיד זיהיתי את השוקולדים הממולאים בתות של SWITTY. "את חייבת לטעום את השוקולד הזה, הוא מדהים" המלצתי לקים. היא לקחה קוביה ופניה התמלאו התפעלות.
"אז (SO, באנגלית זה נשמע יותר טוב) מהיכן אתה?"
"מישראל"
"אני מניחה שאתה לא שגריר, אתה נראה לי צעיר מידי, וגם החליפה שבחרת לא ממש של פוליטיקאי". מתחכמת איתי הקים הזו. "אכן, אני חלק מהצוות של השגרירות".
"ישראלים, יש לכם מבט שתמיד מוכן לקרב. הכרתי פעם ישראלי בטיול שערכתי אחרי הקולג' לדרום אמריקה. הוא היה אחרי שירות צבאי ורצה לכבוש את העולם".
"רוב הצעירים הישראלים משרתים בצבא ולאחר סיום תפקידם הם טסים לטיול בחו"ל בכדי לכבוש את העולם" עניתי.
"אולי אתה יכול לפתור לי איזושהי תעלומה בנוגע לבחור ההוא. טיילנו תקופה של חודש ביחד ובכל אכסניה הוא היה רושם בספר האורחים את השם שלו ולידו ציור של עץ עם המספר 13. אין לי מושג מדוע לא שאלתי אותו אז מה זה הסמל הזה, כנראה שהוא לא ממש עניין אותי".
חייכתי, היא נתקלה באיזה מורעל מגולני. איך אני אסביר לה את המשמעות של הסמל? "הסמל הוא של יחידה צבאית, כמו המרינס האמריקאי, והבחור שהכרת היה ביחידה שלוש שנים, ולכן הסמל הוא כמו שם המשפחה שלו. זו הייתה החותמת שלו במשך השנים וכנראה שהוא הושפע קצת יותר מידי מהתקופה הזו, כך שהסמל מתחבר לו ישר לשם". קים הנהנה במין הנהון אנגלי מנומס ורמזה לי לעבור נושא.
"אז… ניסיתי לתהות איזה ערבוב של תרבויות את מחביאה מאחורי העיניים שלך". בדרך כלל אין לי כל כך הרבה ביטחון להשתמש במשפטים כאלו, וגם אף פעם לא מצאתי בהם צורך. עם הבנות הישראליות הכל שונה, ונראה תמיד שמחמאות יגרמו להן להתנשא. לעומת זאת אצל האירופאיות, וזאת למדתי רק לאחרונה, המצב שונה. הן נעלבות ולא מוכנות להמשיך בשיחה אם לא מחמיאים להן. חוסר מחמאה מפורש על ידן כחוסר התעניינות. אז בגלל שאומרים, 'ברומא התנהג כרומאי' סיגלתי לעצמי סגנון דיבור שונה לאחרונה, אחרת החיים שלי היו קצת פחות מעניינים. מה לעשות בנות מעניינות אותי.
"תודה על המחמאה, אמא שלי אנגליה ואבא שלי טורקי שהגר לאנגליה, וכך הם נפגשו. את התוצאה אתה רואה מול עינייך".
אורי הופיע לידי, לחץ את ידה של קים, אמר שהוא ותמר הולכים ושאל אם נפגש למחרת. הנהנתי לעברו והוא החזיר לי קריצה.
המסיבה הסתיימה וכל האורחים החלו לעזוב את בית השגריר. פניתי לקים "אם את לא עייפה אני אשמח אם תצטרפי אלי לאיזה פאב או בית קפה. חבל לעצור שיחה נחמדה. לא?"
קים חייכה "בוודאי, אתה צודק, אשמח לבוא איתך. חכה לי כמה דקות ואני אהיה פנויה רק עבורך". קים הלכה לדבר עם השגריר האנגלי ואני חיכיתי לה בחדר הכניסה לבית. מפנטז לעצמי על לילה סוער שצפוי לנו. מצידי הייתי הולך ישר לדירה שלי, אבל לא נראה לי שזה מנומס ועוד יותר לא נראה לי שהיא תסכים. מספר דקות אחרי קים הגיעה, ויצאנו לעבר לילה ברחובות איסטנבול. לאחר נסיעה קצרה בכביש לאורך הגדה האסייתית של הבוספורס הגענו למרכז הפאבים של העיר. קצת קשה למצוא כאן פאבים עם בירות טובות בגלל האיסור של האיסלאם על שתיית אלכוהול. אבל המקומיים, שלשניים מהם התחברתי מתוקף העבודה, הכירו לי כמה מקומות לא רעים. נכנסו לפאב שבו רוקדים סלסה. חצי מהאנשים היו תיירים וחצי מקומיים מהשכבה העליונה של האוכלוסיה. (ניתן לזהות אותם לפי הלבוש). בזמן שהזמנתי לנו משקאות מהבר קים הצטרפה למעגל הרוקדים ומשכה אותי אליה. בהתחלה קצת היססתי, כי אני לא ממש מומחה לריקודים, אבל בחורה כמוה והאלכוהול שזרם לי בדם עוד מהארוחה עזרו לרגליי להתגמש ולשוט על רחבת הריקודים. כאן בערך הסתיים הזיכרון שלי לאותו הערב.