כנות זה לא הקטע שלי

הם ביקשו ממני לכתוב לך . מגוחך נכון ?
שיבקשו ממני לכתוב סיפור על חברות או אהבה. סיפור על הקרבה וקרבות עד המוות עם מיליוני צופים צמאי דם . סיפור על יתומה שמגיעה לעיר הגדולה או על ילד שיכול לקרוא מחשבות של בנות , על יצור שמרחף בנינו ונשאר רק יום אחד עם כל אחד וביום הזה אותו אדם יכול לעשות הכל . אפילו סיפור על אחים שמתמודדים עם מות אביהם ומנסים לעזור לאמא שלהם ולהישאר חזקים. אבל לא , כמובן שהם יבקשו את הדבר היחיד שאני לא יכולה לכתוב.
ברור שאני חושבת עליך.. ברור שנשאר לי מה להגיד. אבל מה הטעם להגיד את זה *להם*?
לפעמים אני מדמיינת שחזרת הביתה , שעוד מעט תיכנס לחדר ותדרוש ממני לפנות לך את הצד שלך במיטה. וכמובן שתתהה למה זרקנו את כל הדברים שלך . הלוואי שהיינו זורקים את כל הדברים שלך. אנשים מתעקשים לזכור דברים שהם חייבים לשכוח. כמו החיבוק שלו, החום התמידי ששמר אותך לוהט גם בגשם ובשלג. אני יודעת שאהבת אותי. למרות שרבנו המון , על הכל. אני יודעת שהיה לך קשה ללכת.
הם ביקשו ממני לכתוב לך . אבל הם כבר יודעים מה יש לי להגיד.
לכן אמרתי לא , אבא .
אנחנו מתגעגעים אליך . תמיד .