שוקולדים – פרק 5 ג'

מיסטיקה. אני מתעניינת במיסטיקה, כמו הרבה אנשים בעולם המודרני. האם יש חזרה של האדם החילוני שברח מהדת בצורתה הנוכחית אל המקורות? שברח מאותה הדת שעוטה עליה שמלות, גרבי ניילון עם פס מאחור, שרוולים שמסתירים את הברך וחליפות שחורות באמצע הקיץ, והלך להרצאות על קבלה וגלגול נשמות. לפעמים אני תוהה אם רחוב שינקין המודרני הוא גלגול כלשהו של רחוב בבני ברק. על כל עמוד ובכל לוח מודעות ניתן למצוא מודעות על הרצאות בנושא קבלה, על רבנים קונסרבטיבים שבאים להציע את משנתם ועוד. הנושאים של הלא מודע בהחלט מגוונים. ובתי ההרצאות השונים מתמלאים באנשים, שמחפשים תשובות למהות החיים שלהם. אלו אנשים שמגלים שהבורסה לא יכולה למלא את ליבם שהתרוקן, ושהרדיפה אחרי החומר לא נותנת סיפוק לרוח.
באותו היום יצאתי מהעבודה הישר לרחוב דיזניגוף, שם הייתה אמורה להתקיים הרצאה בנושא "השפעת הקבלה על גורל האדם" באולם קולנוע ישן שהוסב לאולם הרצאות וכנסים. בשעה שש בערב אספתי את חפציי ושעטתי לעבר המעלית בכדי להגיע בזמן. נכנסתי לברי, התנצלתי בפניה שנית שאני מזניחה את ניקיונה, והבטחתי לה בפעם האחרונה שהניקיון קרוב מאוד, מחר בבוקר. לרחוב דיזינגוף הגעתי חצי שעה אחרי ועוד רבע שעה חיפשתי חנייה. המחסור בחנייה בעיר הזאת מוציא אותי מדעתי. אני בעד לחפור חניון ענק מתחת לכל העיר, שייתן פתרון לתושביה האומללים. לא רחוק מהכיכר המפורסמת עם מזרקת אגם מצאתי מרווח טיפ טיפה יותר גדול מברי בין שתי מכוניות, ואיכשהו הצלחתי, לאחר תמרונים רבים, להניח בו את מכוניתי הנאמנה. העפתי את המעיל מעל לכתפי וניסיתי בכל כוחי למהר, למרות שעקביי מגפיי האטו את הקצב. חצי הולכת חצי רצה התקדמתי לעבר אולם בית הקולנוע שהפך באותו היום לאולם הרצאות, שילמתי 25 שקלים ותפסתי מקום בסוף בשורה שלפני האחרונה. האולם המה אנשים ורחש המון מדבר שרר בחדר. מסתבר שהמרצה מאחרת, ולכן לא הפסדתי כלום. כאשר המרצה הגיעה, היא התנצלה על האיחור והחלה לספר על הרקע שלה בקבלה.
חמש דקות לאחר מכן קרו שני דברים מעניינים. האחד, שמי אם לא אלי גולן נכנס בלוית אישה יפיפיה בת גילו (אישתו?) ושני שומרי ראשו החטובים. והשני שבחור כלבבי במדים קצת מוזרים, שנראו לי שייכים למשמר הגבול או יחידה אחרת של המשטרה, עם קצת בוץ בנעלים וריח אפטר שייב מהפנט התיישב בדיוק לידי. כמה נחמד. פניו נראו לי מוכרים אך התביישתי לפזול לעברו שוב בכדי לברר מהיכן בדיוק.

תמיד הייתה לי חיבה ללובשי מדים, אני מניחה שבזאת אני לא שונה מרוב בנות ישראל הציוניות, שרואות במדים סממן גברי, ובמידה והם מלווים בסמלים שונים, רובה או נעלים אדומות (שלא נדבר על כנפי טייס) הגבריות מתנפחת לממדים ענקיים בהרבה. ככל שאני מתבגרת אני מבינה כמה הכול שטויות, אבל כנראה שאני עוד לא מבוגרת מספיק. ריח האפטר שייב המעורב בריח חיילים כלשהו גרם להורמונים בגופי להתחיל להשתולל. במקביל יצאה לה החוצה הפנטזיה על החייל השרירי שנוקש על דלת ביתי בחצות יום שלישי (יום האפטר), אני פותחת את הדלת לבושה מכנס קצר וגופיה שקופה ומסתכלת עליו במבט ישנוני קמעה שמתעורר לנוכח חיוכו הממזרי. תמיד יש לחיילים האלו כוח לנוכח בחורה צעירה, גם אם הם לא ישנו שבועיים. הוא מרים אותי בזרועותיו החסונות, וריח הבושם מעורפו הצרוב מהשמש משגע את חושיי ומשכנע את שפתיי לנשק ולנשוך קלות את המקום. בדרך למיטה אני מנסה להשיל מעליו את החולצה, אך הנשק מפריע לי. אנו מגיעים לחדר, הוא מניח אותי בזהירות על המיטה, מנשק אותי בלהט ומתנתק לרגע כדי לשים את הנשק מתחת למיטה. אני צופה בו מתרומם ומכבה את האור… בילי, אמרתי לעצמי, תתעוררי ומהר מהפנטזיות שלך באת לשיעור בקבלה לא? בבקשה ממך לכבד את המעמד ואת המאמץ שהשקעת בכדי להגיע לכאן. דו השיח עם עצמי עזר לי ולכן התעוררתי והמשכתי להאזין למרצה.
האולם היה די קטן והכיסאות צמודים אחד לשני. הרגשתי את רגלו של השוטר מתחככת, בלי כוונה, ברגלי. לקחתי אוויר בכדי למלא את ראותי, וניסיתי להאריך את הרגע. הסטתי מעט את ראשי אליו כדי לנסות לבחון את צדדית פניו ולברר מהיכן הוא מוכר לי. הכותפות שעל מדיו העידו שהוא רב סרן. הוא שם לב שאני בוחנת אותו וחיוך קטן עלה בזווית שפתיו. "הכול בסדר?" לחש "כן, נראית לי מוכר, אבל כנראה טעיתי" לחשתי חזרה והמשכנו להקשיב להרצאה.
לפתע הדלת נפתחה בחוזקה. שני אלמונים, לבושים בג'ינס, חולצות כהות וגרב כלשהי על הפנים, שעטו אל תוך אולם ההרצאות עם אקדח שלוף, ממש כמו בסרט אימה. הבחור שלידי צרח לכולם להשתטח על הרצפה, תוך כדי משיכתי למטה. ראשי הסתחרר מהתדהמה והפחד בהם הייתי שרויה, האדרנלין זרם בכל עורקיי באופן מוגבר וליבי דפק בחוזקה. התחלתי להתפלל לאלוהים ודמעות עלו בעיניי. המחשבה המידית הייתה על הורי, ונשבעתי שאם אני יוצאת מכאן בשלום אני מרימה להם טלפון ואומרת להם כמה שאני אוהבת אותם. בזווית העין ראיתי את הקצין/שוטר שולף אקדח שהסתתר מתחת למעילו וטוען אותו. המשכתי לשכב על הרצפה ושמעתי פיצוצים מחרידים של יריות בליווי צרחות "מחבלים" מפי האנשים האולם. הבחור שלידי התרומם וירה מספר כדורים לעבר התוקפים וחזר לשכב על הרצפה. היריות נפסקו, ונראה היה שהמחבלים נפגעו. לקחתי נשימה עמוקה בכדי להאט את קצב פעימות ליבי שהיה מואץ מאוד. לאחר דקות ספורות החלו להישמע סירנות מכל עבר. הקצין/שוטר הרים שוב את ראשו ודיבר עם אנשים נוספים בצידו השני של האולם. מסתבר שהיו אלו שומרי ראשו של אלי גולן שהצליחו להכניס נשק לאולם, וביחד איתו נהלו קרב עם המחבלים, שנפגעו מהיריות.
מספר דקות לאחר מכן פרצו שוטרים אל תוך האולם וצעקו לכולם לשכב על הרצפה. רק השומרים של אלי גולן מיהרו להרים את ידיהם והצביעו על המחבלים. השוטרים, שפעלו במהירות, ווידאו שהמחבלים מנוטרלים, ולא מסוגלים לירות שוב לפני שהרשו לנו לקום מהרצפה ולצאת מהאולם. סירנות נוספות, שקולן הלך ועלה עם התקרבות האמבולנסים התערבבו בקולות בכי של הלם והקלה לנוכח האירוע וסיומו המהיר. עוד לפני שהספקתי לרדת במדרגות לפתח היציאה מהאולם הגיעו צוותים של מגן דוד ושוטרים נוספים שפנו אל הנוכחים בכדי לראות אם מישהו זקוק לעזרה. התיישבתי בחזרה על אחד הכיסאות בגלל סחרחורת שהחלה לתקוף אותי, וראיתי אנשים מבועתים יוצאים לאט מהאולם. אלי גולן נראה שוכב על גבו ולידו פרמדיק ממד"א והאישה שהוא הגיע איתה לאולם. ניסיתי לראות מה קרה לו, אך השוטרים בקשו מכולם לפנות את האולם והובילו אותנו אל עבר הכניסה למבנה שם התכבדנו בספלי שתייה חמה, אשר תרמו להרגעת נפשם הנסערת של כל המעורבים בתקרית.
צוותי טלוויזיה הגיעו למקום והתפרשו מחוץ לאולם, שולחים כתבים שנחסמו בידי השוטרים לסקר את הקורה בפנים. בזמן שנחתי בצד וכוס תה חם בידי התקשרתי להורי וספרתי להם את אשר קרה. קיוויתי שאני אספיק להודיע להם שאני בסדר לפני שהם יראו אותי בטלוויזיה. אבי הודיע שהוא מגיע, והייתי צריכה להתאמץ מאוד בכדי לשכנע אותו לא להגיע מחיפה לתל אביב. הסברתי לו שאני בסדר והבטחתי להתקשר מאוחר יותר.
שאלתי את אחד הפרמדיקים כמה אנשים נפצעו ואם יש הרוגים. במזל גדול רק שני אנשים, מלבד המחבלים, נפגעו באורך קל עד בינוני מהיריות. אדם אחד בידו והשני הוא אלי גולן, שנפגע מכדור שנורה לעבר בטנו ונחסם על ידי השכפץ שלבש ואשר הציל את חייו. הכדור ניתז לעבר רגלו לאחר שלא הצליח לחדור את המתכת ופצע אותו באורח קל. שומריו של אלי יצאו בלווי שוטרים ונלקחו לניידת המשטרה מן האולם, מכיוון שהכניסו נשק באופן בלתי חוקי למקום ציבורי, וזאת למרות שנשק זה הציל את חיינו.
לאחר כחצי שעה שבה הרהרתי מעט על חיי, הרי לא כל יום אני נתקלת באנשים שיורים לעברי, הגיח הבחור שישב לידי באולם מעמדת השוטרים ופנה אלי "את בסדר?". הנהנתי בראשי. "את מחכה למישהו שיבוא לקחת אותך?" הנהנתי לשלילה. "רוצה לצאת מכאן? מה דעתך על שוקו חם בבית קפה במקום על ספסל?" "אשמח לשוקו חם" עניתי
"דרך אגב שמי רון"
"נעים מאוד בילי". הושטתי לעברו את ידי וקבלתי את ידו ללחיצת "נעים מאוד". התרוממתי מהכסא ופסעתי בשתיקה לצידו. עדיין הייתי המומה ולא עיכלתי לחלוטין את המאורעות שקרו. הרגשתי פחד מוות, פשוטו כמשמעו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני עומדת למות ולא ידעתי איך להתמודד עם ההרגשה הזו.
"כנראה שהירי היה על רקע פלילי ולא לאומני". אמר רון תוך כדי התקדמותנו לעבר היציאה. אחד השוטרים צעד לעברנו ועצר אותנו "חייל, הבנתי שאתה ירית באחד החמושים" "כן, ענה רון" "יש לנו עוד מספר שאלות אליך. האם אתה יכול לבוא איתי לעמדת המשטרה?". קמטים של אכזבה בצבצו על פניו של רון. "אני כבר מתפנה אליך" השיב לשוטר והסתובב אלי "את לא חייבת להישאר, נראה לי שזה ייקח קצת זמן".
"זה בסדר, אני אחכה לך. אני חושבת שאחרי מה שעברנו מגיע לנו כוס שוקו. חוץ מזה כולי רועדת ואני צריכה לשבת עוד קצת".
"אל תדאגי, הכול יהיה בסדר" הוא אמר והלך עם השוטר לקצה השני של אולם הכניסה. התיישבתי על כסא באחת הפינות וחיכיתי לו, עוברת בצורה חדה מהתמקדות ברחמים על עצמי לאינפורמציה החדשה והלא מפתיעה שרון נתן לי. איך לא חשבתי על זה קודם, כל התקרית הייתה ניסיון התנקשות באלי גולן. האולם עדיין המה שוטרים ופרמדיקים שפינו את החמושים הפצועים או הרוגים ואנשים שנתקפו חרדה לבתי החולים. מידי פעם בחנתי את רון שישב בקצה השני שלי האולם. את שיערו השחור, את פניו השזופות ואת הבעותיו, כאשר הוא מסביר, בצורה עניינית, לשוטר את השתלשלות העניינים באותו הערב, ושוב ניסיתי להיזכר מהיכן הוא מוכר לי. נזכרתי, הוא אותו בחור שיצא באמצע המסיבה. אומנם עבר חודש מאז, אבל אין לי ספק זה הוא. החלטתי, שבינתיים אני לא אספר לו על כך, סתם כדי להפתיע אותו בהמשך. אחרי עשרים דקות רון קם מהכסא וצעד לעברי. "בואי, נלך?!" קמתי ושנינו, סוף כל סוף, יצאנו מהבניין. "הדופק שלך בסדר? חזר למסלולו?" שאל
"כן, הכל בסדר. אומנם ציפיתי לערב שקט והרצאה מלאת אנרגיות מהקבלה, אבל אנרגיות אחרות החליטו להשתלט על ההרצאה". רון עצר ליד פיצוציה. "תמיד אחרי קרב אני חייב שוקולד. אפשר לקרוא לזה קרב, נכון?" שאל עם חיוך.
"אני חושבת שמגיע לך את כל השוקולד בת"א” .
"מה את רוצה? שוקולד במילוי תות או תפוז?"
"תפוז".
הוא חזר עם שוקולד של חברת SWITY. "האם את מכירה את חברת השוקולד הזו? היא קטנה ובקושי מכירים אותה, אבל יש לה שוקולדים מדהימים.
"במקרה, אני עובדת שם והיא לא כל כך קטנה"
"לא יכול להיות. הם מיוצרים בחו"ל"
"כאן אתה טועה. תסתכל על האריזה" לקחתי את השוקולד והראתי לו "made in israel”.
"אז איך זה לעבוד בחברת שוקולדים? אם אני הייתי עובד שם, סביר להניח שמרוב נישנושים של שוקולד החברה לא הייתה רווחית". חייכתי, מנסה להיזכר בעשרות הפעמים שכבר שמעתי את המשפט הזה.
"תאמין לי, שכאשר אתה רואה כל היום שוקולד, באיזשהו שלב זה נמאס. מה גם שנוצר צורך לקנות מלתחה חדשה במידה יותר גדולה, ולא כל אחד יכול להרשות את זה לעצמו מבחינה כלכלית" רון צחק. נראה שהמשך הערב יהיה נחמד, זאת הרגשה טובה שמישהו צוחק מהבדיחות שלי.
המשכנו לטייל לאורך רחוב דיזינגוף וחפשנו בית קפה שימצא חן בעינינו. רוחות רגועות ליטפו את פנינו והאוויר לא היה קר כל כך יחסית לחודש פברואר, כך שנהנינו מרגעים מתוקים, שהתערבבו בהתלהבות שהולכת וגוברת מהביחד שיצרנו. רון בן 29, מפקד צוות כלשהו ביחידה כל שהיא בשירות המדינה (הוא לא רצה להגיד לי איזה יחידה ובאיזה שירות של המדינה מדובר). הסתבר שהוא מגיע הביתה אחת לשבועיים ומידי פעם לוקח ערב חופשי, בעיקר ביום שלישי (אני מכירה את היום הזה!). הגענו למזרקה והחלטנו לקנות שוקו חם בכוסות חד פעמיים. במקום לשבת בבית קפה התיישבנו על ספסל שהואר בפנס הרחוב. התחלתי לספר על אלי גולן ושומרי ראשו, ושאני חושדת, כי מה שקרה הוא ניסיון לרצוח אותו. רון מאוד התעניין. "מאיפה את מכירה את אלי גולן?" ספרתי לו על הקשר שלו לחברה בה אני עובדת. ואת עצם היותו אישיות די מוכרת בקרב הקהילה העסקית בארץ, עקב תפקידו בחברת " תמר השקעות". מלבד הנתונים האלו אין לי שמץ של מושג מדוע מנסים לרצוח אותו.
רון גדל בירוחם. אביו נכה שנים רבות ואימו תמיד עבדה קשה למחייתם. התמלאתי פליאה לנוכח הפתיחות שיש לבחור הזה כך שאין לו בעיה לספר לי את כל קורות חייו, בניגוד מוחלט לחשאיות סביב מקום עבודתו הנוכחי. לאמו היה מאוד חשוב שרון יצליח בלימודים ויתגייס כמו כל ילד טוב ירושלים (ובמקרה הזה ירוחם) לצבא. ואכן ילדה הטוב עשה זאת. אני ספרתי לרון שגדלתי בחיפה בשכונה רגילה עם הורים ממוצעים ומקסימים, אבא סוכן ביטוח ואמא אחות בטיפת חלב, וככה גדלתי להיות "ילדה טובה" כמו כל הילדות החיפאיות של התקופה ההיא.
מסתבר שרון הוא הקצין היחיד בבלוק הבניינים שבו גרים הוריו, ולכן זכה להערכה גדולה מצד כל תושבי השכונה שמכנים אותו "שאקל" בכל פעם שנתקלים בו. כאשר סיים את קורס הקצינים כל השכנים בכניסה ג' של בלוק 32 רצו לבוא לטקס, אך מכיוון שמותר להביא רק את המשפחה הקרובה הם נאלצו לוותר. אבל על ההילולה אף אחד לא פסח, והיא נערכה כמיטב המסורת בחצר באחד ממוצאי השבתות שלאחר סיום הקורס. כל שכנה הכינה סלט כלשהו והגברים נפנפו מעל מנגלים מעלי ריחות מעוררי תיאבון של בשרים על האש. "אצלנו" הסביר רון "חיים האנשים הפשוטים, שדואגים לשמוח מכל רגע שמתאים לכך, ואני כל כך אוהב את ההרגשה הזו. אני לא חושב שנשארו עוד הרבה אנשים כאלו במדינה". בזמן הסיפור המופלא הזה, שנראה לי לקוח מהתקופה של ראשית קיומה של מדינת ישראל, הפלגתי בדימיוני וניסיתי לצייר בראשי את תמונת החגיגה השכונתית. עוד דברים שגיליתי באותו הערב הם, ששנינו אוהבים לטייל, אוהבים לחוש את הארץ על ידי גמיעת קילומטרים של הליכה לאורך שביליה. שנינו שומעים מוזיקה ישראלית, ומעריכים את השירים הישנים, שלי, בכל אופן, מעניקים רגעים של נוסטלגיה לתקופה אחרת, שתמיד נראתה לי הרבה יותר רומנטית. רון ספר לי בגאווה על אוסף שירי נעמי שמר שבאופן קבוע שוכן בתא הכפפות של טנדר הטויטה הצבאי הצמוד אליו. "רוצה לשמוע קצת שירים?". חייכתי במבוכה, תוהה לאן בדיוק הוא רוצה לקחת אותי. רון הבין שהוא צריך להסביר. ועם חיוך משלו הזמין אותי רק למכונית והבטיח בחצי הומור חצי רצינות שלא יגע בי. כמובן שהסכמתי, למרות שלא היה איכפת לי שיגע בי. דווקא נראה לי נחמד להתנשק איתו באווירה המחשמלת שנוצרה בנינו. צעדנו לעבר הטנדר והתיישבנו בכיסאות המרווחים. רון פתח את תא הכפפות והוציא משם תיק מלא דיסקים. "תבחרי איזה שבא לך". בחרתי את האוסף של גלי עטרי. "אולי נסע לחוף הים?" שאל והרגיש צורך לנמק "יותר שקט שם"
"נראה לי רעיון טוב" עניתי.
בתחילת הנסיעה נוצר שקט מביך בנינו שנמוג עם השירים של גלי. דברנו על השירים ועל הצורך של אנשים לכתוב על אהבה, כי הרי רוב השירים עוסקים באהבה. כאשר שמנו לב שאנו מתקרבים לחוף הים עברנו לדבר על שירים בנושא ועל משמעויות רבות שאנשים נותנים לים. הרי הים יכול להיות המקום הרומנטי ביותר עבור המאוהבים והאכזרי ביותר עבור המיואשים שחושבים להטביע את נפשם בין הגלים. הגענו אל חוף תל ברוך. הנערות העובדות בסביבה לא הפריעו לנו ואנחנו השתדלנו לא להפריע להן בנסיעתנו על החולות עד כמעט שפת המים שם רון עצר בכדי שנוכל ליהנות ממראה הגלים.
האוויר הכמעט אביבי מחוץ למכונית עורר בי חשק לצאת החוצה ולטייל לאורך שפת המים. "אולי נטייל קצת לאורך החוף?" הצעתי. יצאנו מהמכונית לאחר שתכרבלנו היטב במעילים וצעיפים. הלכנו לאורך החוף, קרוב לקו בו נושקים המים לחול. אורות רחוקים וקולות האדווה חזקו עוד יותר את המתח שנוצר בינינו, נהניתי מהמתח הזה ושמתי לב שלמרות היום הקשה שעבר עלי השתרע חיוך על פני. נעמדתי והסתכלתי אל האופק שנבלע בחשכת מי הים. "אתה יודע מה האורות האלו, בערך שני קילומטרים מהחוף?"
"אני חושב שספינות דייגים".
"אתה צודק, למרות שעד לא מזמן חשבתי שאלו ספינות חיל הים, ותמיד הרגשתי ביטחון כאשר הסתכלתי עליהן. ביטחון שקצת התערער עם גילוי האמת" הוא צחק "אבל שתדע, אני עדיין מאמינה שחלק לא קטן מהן אלו ספינות של חיל הים. אני לא מוכנה לקבל אמת אחרת".
"צר לי לאכזב אותך ילדתי, אבל עם מערכות המק"מים החדשות, אין לחיל הים צורך בכל כך הרבה ספינות ששטות בו זמנית על המים, ואני אומר לך את זה ממקור מאוד מוסמך".
"מאיפה אדוני יודע מידע מסווג זה? נראה לי שאתה בחיל ירוק לא?"
"לא בדיוק, בכל מקרה, את השירות שלי התחלתי בחיל הים וביליתי שם די הרבה, בערך שנתיים, עד שהתחלתי לסבול מכאבי אוזניים חזקים ועברתי לגולני. הסתבר שעור התוף שלי מאוד עדין ולא יכול לעמוד בלחץ הצלילות". הראש שלי התחיל לעבוד. סוף כול סוף אני מקבלת ממנו קצת אינפורמציה על חייו והצבא.
"אז מה, היית בשייטת?! בשביל זה הבאת אותי לים, כדי למצוא דרך לספר לי את זה ולהשוויץ" אני מקניטה אותו. כנראה שהצלחתי, כי הוא התחיל לגמגם ועבר לנושא אחר. אחרי שעה של טיול על החוף חזרנו לרכב. הטלפון הסלולרי שלו צלצל והיו בו תשע שיחות שלא נענו. רון ענה לטלפון ויצא לרגע, משאיר אותי לבד ברכב עם מחרוזת ישראלית של שירי שנות השבעים. אחרי שתי דקות הוא חזר. "מצטער, אני חייב לחזור לבסיס אבל קודם אני אקפיץ אותך לרכב שלך". את הדרך חזרה עברנו בשתיקה כמעט מוחלטת. נראה היה שהוא מאוד מוטרד, מה שהפך את הנסיעה למהירה מאוד עם התחשבות נמוכה בכללי התנועה. "קרה משהו?" שאלתי. עדיין לא היה נעים לי לשאול שאלות אישיות, אבל נראה שמשהו קרה.
"לא, הכול בסדר" הוא ענה בקצרה, פתח את הרדיו והמשיך לשתוק. השעה הייתה אחת עשרה בלילה והגיע זמן החדשות "שלום רב, השעה אחת עשרה והנה החדשות מפי יותם הר ציון. שני ישראלים נפגעו לפני שעה קלה בתקרית ליד שכם. המחבלים נמלטו וכעת מתנהל אחריהם מרדף". לצערי, חדשות רגילות למדי. הגענו לדיזינגוף, רון עצר ליד מכוניתי ונראה מאוד ממהר, כך שהמילים לא ממש הסתדרו על לשונו. "תתקשר אלי?" שאלתי.
"כן. תרשמי לי את מספר הטלפון." רשמתי ונתתי לו את הפתק וגם נשיקה קטנה בלחי, שהעלתה חיוך כמעט בלתי נראה על שפתיו.
"לילה טוב" הוא אמר
"גם לך, תשמור על עצמך" עניתי ויצאתי מהטנדר.

יום רביעי בבוקר, חפשתי פרי כלשהו להכניס לפה. ככה אני, פותחת את הבוקר עם פירות להבדיל מרוב האנשים שקשה להם בלי קפה. התפוזים כמעט נגמרו ואלו שנשארו קצת הרקיבו, ולכן הם מצאו מיד את עצמם במקום שכולו טוב עבורם, בזבל. כשהתפוזים נגמרים זה סימן שהאביב הגיע, כמו שכל הסימנים האחרים בחוץ מעידים, וזה הזמן לעבור למלונים (בקיץ מגיע תור האבטיחים). פרסתי מלון לקוביות ונמרחתי בכבדות על הכורסא, לקחתי לפי קובייה ירוקה ומתוקה ואחלתי לעצמי שיהיה לי חודש מתוק כמוה (קצת אנרגיות חיוביות אף פעם לא מזיקות). הדלקתי את הטלוויזיה ויומי השחיר, כנראה שלהווה היו תוכניות אחרות, מהמסך לא הפסיקו לשדר תמונות מפעילות צה"ל בשטחים שהתרחבה והתעצמה במהלך הלילה. הסתבר שחולית מחבלים שיצאה משכם והגיעה לפאתי עזה הצליחה למלכד טנק ולהרוג שלושה חיילים מצוותו. חיילים נוספים, שהגיעו למקום, נקלעו לקרב יריות ארוך עם החוליה, שהייתה מצוידת במרגמה ושני מאגים, ושני חיילים נוספים נהרגו. כתגובה החליטו בצה"ל לבצע פעילות לחיסול מוחמד לשהין, מקום שני בהנהגת החמאס בשטחים. החיסול הצליח וכל השטחים רותחים. המוני אנשים יצאו לרחובות בקריאות חמאס על ישראל. תמונות נוספות נראו על מרקע הטלוויזיה והשדרן הזהיר מפני פיגועי נקמה.