היא לעולם לא תחזור

"היא נעלמה!!" אמר אבא כשהתעורר בבוקר.
"מי נעלמה?" שאלתי אותו.
"אמא!" הוא צעק והתעלף.
אמא לא הייתה שם, פשוט נעלמה. לא מצאנו אותה בשום מקום. התקשרנו אליה אך הנייד שלה היה כבוי ואנחנו היינו חסרי יכולת לאתר אותה.
החלטנו לפנות למשטרה, בכל זאת, אולי הם יכולים למצוא אותה.
"אנחנו מצטערים, אבל כרגע אין לנו אפילו קצה חוט. אנחנו נעשה כל שביכולתינו למצוא אותה" הם אמרו ואז אבדה תקוותינו האחרונה.
"היא לא תחזור" אמרתי לאבא בבכי "היא החליטה לעזוב אותי נכון?" המשכתי.
הייתי אז בת 7 ולא הבנתי שיש סיבה להיעלמותה של אמא.
"מובן שלא, את הילדה הכי מתוקה בעולם ואמא אוהבת אותך, היא לא תעזוב אותך לעולם" הוא אמר לי אבל היה ספק בדבריו.
במסע עם השוטרים החלנו לחפש את אמא אך דבר לא עזר, חיפשנו רמזים בבית אך שום דבר חשוד. הוצאנו משלחת חיפוש, מטוסים, מסוקים, חיילים, הכל! אבל לא מצאנו דבר.
לאחר חודשיים שאמא לא נמצאה התייאשנו, אמרנו שלעולם לא נמצא אותה עוד.
יום למחרת דופק אחד השוטרים בביתנו ואומר:
"יש לי חדשות טובות אבל… גם חדשות רעות"
"מצאת את אמא??" שאלתי במהרה.
"כן מצאנו אותה, אבל…" הוא נעצר באמצע.
"איפה היא?! אני רוצה לראות אותה, אמא, אמא!!" אני קוראת ואין מענה.
"אני מצטער" אמר השוטר. "אבל אמא שלכם איננה איתנו עוד, היא נהרגה". כולם השתתקו.
פניי התמלאו דמעות ולאחר דקת דומייה פרצתי בבכי קולני. "אמא!!" צעקתי ולא יכולתי לעמוד עוד בכאב שחשתי עם שמע אובדנה. אבא ניסה להרגיע אותי אך לא הצליח, הוא עצמו לא היה רגוע אך ניסה לשמור על קור רוח.
"איפה היא?" שאל אבא. הוא דיבר על הגופה. "אני רוצה להביט ביופייה בפעם האחרונה".
"היא אצלנו, אנחנו מנסים לאתר את הרוצח" השיב לו השוטר. "אבל קצת קשה לקרוא לזה גופה. הרוצח חתך את גופתה".
עתה אבא לא היה יכול לעצור את עצמו מלצרוח.
אני ואבא ביקשנו מהשוטר לעזוב על מנת שנוכל לבכות בשקט. מעולם לא חשתי עצב רב כל כך מאשר באותו הרגע, הרגשתי כאילו לקחו חתיכה חשובה מגופי.
ביום למחרת חזר השוטר אל ביתנו ואמר כי הם מצאו את הרוצח.
"תהרגו אותו, תשרפו אותו כמו שהוא שרף את נשמותינו, תהרגו אותו כמו שהוא רצח את אשתי" אמר אבא לשוטר והיה מבט רצחני בעיניו. ואני מחבקת את השוטר מפוחדת. מעולם לא ראיתי את אבא שלי כועס כל כך.
"אנחנו נטפל בו כמו שצריך, אל תדאג, הוא ישלם על מעשיו" ענה לו השוטר.
אני הבנתי שאת אמא שלי לא ניתן להחזיר, היא עזבה אותי, אבא שיקר.
הבנתי שעליי להמשיך הלאה, ללמוד לחיות בלי אמא, אבל לא הייתי מסוגלת, אני רק ילדה קטנה, לא הייתי מוכנה להשלים עם הכאב.
היה לי קשה להמשיך לחיות בלי אמא אבל אחרי שנה הצלחתי להתגבר.
לכאורה, חיי הם חיים רגילים של ילדה, אחת שצוחקת כמו כולם, מתנהגת כמו כולם, אבל מתחת לפני השטח, גם היום, אני שונה מכולם. ובכל פעם שמדברים על אמא, אפילו אם זאת לא אמא שלי, יש צביטה בלבי. אותו החור בלב שנשאר מאז הלכה לה, אותו דבר לא ימלא לעולם, חור ששייך רק לאמא.