תהיות בבית החולים

במכנסי בית חולים,אני בריא,לפחות ברוב הפעמים. משתעל ויורק,משתנק, מעשן וכואב לי הגב אבל אני בריא,והמכנסיים נקיות. אבל מה עבר עליהן לפני שהגיעו לתיק שלי,לפני שגנבתי אותן כשאבא עוד היה שם,חולה יותר. יש שם הרגשה של סוף מריר אני חושב לעצמי,יותר גלגלים מרגליים יותר לחצנים מידיים,לעיתים נושמים מכונות והלילה לא שקט כשהכול מצפצף,אבל זה טוב שיש רעש כי אין דבר יותר מפחיד משקט בבית חולים. המכנסיים שלי נוחות ומסוגלות להכול,רחבות ונמתחות רואים שאני לא היחיד שהתרפק עליהן,חיוורות כאלה,והן מחזירות אותי ישר למרפסת שבה היינו אוכלים בערב,באוויר פתוח של תל אביב בבית החולים,משפחות מקובצות מכווצות והרבה כוונות טובות וקצת שוקולדים טעימים,אנחנו פותחים שולחן גדוש באוכל סיני ואבא מתמרמר שלא כיף לו ושהוא כבר רוצה לעזוב,ואני יודע שטוב לו ורע לו כל כך,הרי כולם שם מדברים לעצמם את הרוב אני בכלל לא מבין,רוסית עצבנית וחרחורים מלאי ריר,כמה שזה גורם לראש להסתובב ולעיניים להיעצם,המבנה סותר את אשר הוא מכיל,נראה די חדש וצבעוני,זה טריק זה מרמה את כולם,הכול שמח ואיכשהו רובם בקושי מגיעים לי למותניים,נמוכים חצאי מכונות מתגלגלים בכל פינה,והרצפה מלוכלכת מארוחת צהריים חד גונית שנפלטה החוצה ובהמשך המסדרון רועד אדם שלא יכול היה להדחיק יותר והיה חייב לצרוח שהוא חסר אונים,כמה נפלאים הם החיים במכנסי בית חולים משויפות גנובות, ואני צוחק שהם התגובה שלי,חצי רומני חצי פולני אז אני גונב ואז יש לי המון רגשות אשם,כי אולי חסר זוג מכנסיים אחד.