כבוד השר – פרק 12 (18+)

שימו לב – בעקבות תיאורים מיניים בסיפור הקריאה מומלצת מגיל 18+
כבוד השר – פרק 12

אורי התעקש שאלבש את השרשרת שהוא קנה לי, על מנת שהוא ישיב על השאלות שלי. אני לבשתי אותה. הרגשתי לרגע אחד תחושת צמרמורת שהשרשרת הזאת הייתה עלי.
המלצר הגיע עם צלחות והניח אותן על השולחן. צלי של בקר היה בכל אחת מהצלחות ואורי ישר לקח את הסכין והחל לחתוך את הבשר.
"תאכל" הוא הביט בי.
"למה חטפת אותי לפני שבועיים? בשביל מה הדרך הזאת הייתה מועילה?" אני שואל אותו בלי לגעת באוכל. הוא מפסיק לגעת בסכום ומניח אותו, מבטו החושני בעיניו מביט בי.
"הייתי צריך להיות בטוח עם מי יש לי עסק" הוא אומר, "תבין דון, אני לא הכרתי אותך לפני ששלחת לי את המכתב הזה. ופתאום אני מקבל מכתב כזה ממך, איך ציפית שהתנהג? שאתקשר אליך ואזמין אותך לכוס קפה? כדי שנדבר כיצד אנחנו מפילים את השלטון הזה? לא ידעתי מי אתה, וזה היה בעיני סיכון לקחת"
אני מקשיב לו. כל מי שלו נכנסת לתוך אוזני באופן צולל, ואני חוזר עליה. כדי לא לשכוח שום פרט מהשיחה הזאת, כי אי אפשר לדעת מה יקרה בסוף הערב הזה.
"ומה קרה שעכשיו אתה כן רוצה לדבר איתי? מה הדעה שלך פתאום השתנתה?" אני שואל אותו.
"הדעה שלי אף פעם לא השתנתה" הוא אומר ומביט בי, "אני תמיד פועל ואפעל לעשות כל דבר שביכולתי כדי להפיל את השלטון הזה, זאת המטרה שמכתב נהפכתי לשר. יש לי מטרה פשוטה, להחזיר את ההרמוניה שהייתה למדינת ישראל עם העולם החיצון, אתה יודע שמאז שיש את ערי השלווה אף אחד לא תומך בנו כמעט? והכי חשוב היא להחזיר את ההרמוניה בין כולם. לאפשר לחופש הביטוי לפרוץ שוב, בלי שיגבילו אותך בכלום"
"זה לא מה שהבנתי ממך לפני שבועיים" אני מבולבל, "אם זה מה שאתה תומך בו, למה התנהגת ככה? למה חייבו אותי להתקלח, למה דיברת אלי בצורה לא אכפתית כזאת?"
"כי לא ידעתי מי אתה" הוא מדגיש, "פונה אלי אדם, שפתאום רוצה שאני אפיל את הממשלה. מאיפה לי לדעת שבעצם לא היית שתול של מפלגת הסדר שעלתה על הרעיונות שלי, שעלתה על מה שאני מתכנן כבר כמה חודשים?"
"אתה מתכנן משהו כבר כמה חודשים?" אני מופתע לרגע.
"כן. אספתי בערך כעשרת אלפים של אנשים, במחתרת ענקית, יותר משלך ושל חברים שלך. יש לנו נשק, ואני שכרתי אנשים שיעבירו אותם אימונים. אתה לא מבין כמה אנשים רוצים להפיל את הממשלה הזאת, אתה לא מבין כמה התכנון הזה עומד להיות קרוב עכשיו יותר מאי פעם"
אני לרגע אחד משתתק. אני מקבל כל כך הרבה מידע שאני לא יודע איך להתמודד איתו. לרגע אחד ניצוץ של אמונה חוזרת בי, המחתרת שהקמתי עם החברים שלי היא לא סתם. היא לא הייתה לחינם. ואנחנו לא לבד, יש לנו כוח, יש לנו נשק. יש לנו את אורי בר-לב שאיתנו. לרגע אחד זה נראה לי כמו חלום. ואז שאלות חדשות עולות לראשי, שאלות מטרידות.

"מאיפה אתה יודע על המחתרת שלי ושל חברים שלי?" אני מופתע, "מאיפה אתה גם ידעת ששיקרתי לחברים שלי על הפגישה שלך?"
אורי מחייך, "זוכר שהשומרים שלי חייבו אותך להתפשט ולהתקלח? אז כשהתקלחת הם השתילו בחתית הנעליים שלך שבב ציטוט. כל מה שעשית בשבועיים האחרונים היה מתועד, ככה ידעתי אם אני יכול לקנות את האמון שלך"
עכשיו דברים מתחילים להתחבר לי. ואני לרגע נבוך לדעת שהוא הקשיב לי בתקופה האחרונה, שהוא שמע את הויכוח שהיה לי עם איתן, שהוא שמע את הויכוחים שהיו לנו היום.
"דון" אומר אורי, "אתה יודע למה מאוד חשוב לי הפגישה הזאת איתך? למה לא ויתרתי עליך? כי בכל זאת, אתה לא באמת תוכל לתרום לנו במלחמה הזאת, אתה לא בנוי להיות לוחם"
למרות שדבריו צודקים, זה עדיין פוגע. אני יודע שאני לא אדם ספורטיבי, ואני לא בנוי לשום ענף ספורט.
"דון, יש בך משהו שלא ראיתי אצל אף אחד אחר מהלוחמים שיש לנו במחתרת שאני הקמתי" הוא אומר, "יש בך מוטיבציה, יש בך רעל בעיניים לעשות שינוי. אתה נחש, וכמו שאמרתי לך אתה נחש לא במובן הרע של המילה. אני צריך אותך שתהיה לצד אנשי המחתרת שלי, שתביא להם את המוטיבציה. שהם יסתכלו עליך והם יזכרו תמיד שהם לא נלחמים רק למען העקרונות שלהם, שהם נלחמים למען אנשים כמוך"
אני מסמיק לרגע, "אתה לא צריך אותי בשביל לדרבן את אנשי המחתרת שלך. אני מאמין שאתה מספיק לעשות את העבודה הזאת בעצמך, אתה היית הסמל של המחתרת הקטנה שלי ושל חברים שלי. רק אם היית יודע כמה אנחנו מעריצים אותך, שאתה היית המטרה שלנו והאמונה שלנו לשינוי. רק אם היית מודע לכך כמה אתה כריזמטי, יפה תואר. אין לי מילה אחרת לתאר אותך ממושלם" אני מסמיק ואני מרגיש את העיניים שלי נוצצות. אני לא שולט בדברי, אני פשוט נותן לראש לדבר את מה שהוא רוצה.
"ההבדל ביני לבינך, שאני עדיין שר בממשלה הזאת. ולא משנה כמה אני אצא נגדה, אני תמיד אצטייר כאחד מהם" אומר אורי, "כל האנשים שאספתי למחתרת, הם אנשים שחיפשתי בעצמי. אני והשומרים שלי חיפשנו אותם, ולא היה קשה למצוא. אבל אותך אף פעם לא מצאנו ולא את אחד החברים שלך. להפך, אתה זה שמצאת אותנו וזה מה שהופך אותך למיוחד בעיני. זה מה שהופך את הרצון שלך להביא שינוי אמיתי"
"אני רוצה שינוי" אני מודה, "אני רוצה שינוי בשבילי, בשביל החברים שלי והמשפחה שלי"
"נכון" אומר אורי, "אתה אומנם הומו, ואני מאמין שיש לך הרבה דעות הומניות כלפי הערבים שחיים בערי השלווה, וזה מה שהופך אותך לשונה מאוד מהחברה הזאת. אבל אתה חי במדינה שלך, אתה יהודי, וזאת האדמה שלך. ואתה חייב להילחם עליה למענך, למען העתיד שלך והעתיד של הסובבים אותך. למען הצדק והאנושיות שנשארה במין האנושי"
אורי לא מחכה לסיים את האוכל על הצלחת, והוא הבין שגם אני לא. הוא קם מהכסא שלו ומבקש ממני לבוא אחריו. אנחנו מתקדמים לעבר היציאה מהמסעדה, שם מחכה לנו אוסנת. היא פותחת את הדלת ואורי ואני נכנסים מאחורה. אוסנת סוגרת את הדלת ומביאה לאורי מכשיר קשר.
"אני רוצה לבקש מכם שתיקחו אותך למחתרת" אורי מבקש מהנהגים ומחזיר את מכשיר הקשר לאוסנת שנראת מופתעת.
"אתה רוצה להראות לו את המחתרת עכשיו?" שואלת אוסנת, "אתה לא חושב שזה מוקדם מדי? הוא רק ילד בן 17, אל תשכח את זה"
"הוא יותר מילד בן 17" אומר לה אורי ומחייך אלי, "הוא יותר מזה".

אנחנו נוסעים הרבה זמן. מרבית הנסיעה אנחנו שותקים ואני שוב מביט דרך החלון. השמש כבר מתחילה לשקוע ואני נלחץ לחזור מאוחר הביתה. אבל עם זאת לא אכפת לי, אני צמא לדעת עוד. כל המידע שאני מקבל בשעות האחרונות נכנס לראשי ומתאחסן שם כמו אינציקלופדיה אינסופית, שרוצה לגלות כמה שיותר מידע.
הלימוזינה נוסעת ונעצרת. אנחנו יוצאים ממנה לאזור שמום. רק חולות מסביב. זה נראה כמו מדבר באמצע שום מקום. אורי מסתכל אלי ואני מסתכל אליו בחזרה, בוהה בזיפים הלבנים שלו שנראים יותר אפורים עם השקיעה. הוא מביט בי, רואה את הניצוץ שאני לא מפסיק להקרין שאני מסתכל אליו. אני נבוך מזה, אבל אני לא שולט בזה.
"איפה אנחנו?" אני שואל אותו.
"אנחנו נמצאים במחתרת" הוא אומר, "או יותר נכון אנחנו נמצאים מעליה"