עומר

עומר.
עד יום שבת חייכתי כשכתבתי את השם שלך. היום אני מנסה שלא לבכות.
אתה הקסמת אותי, השקעת בי, דאגת לי, הגנת עלי, גרמת לי להתאהב בך. אמרת לי שאתה אוהב אותי.
למה עשית את זה? למה שיקרת לי? למה שברת אותי? למה חייכת כשראית את הכאב בעיניים שלי?
יכול להיות שהכל היה שקר? שאתה בכלל לא דאגת לי, אף פעם? שתמיד רצית שיהיה לי רע?
אם זה היה סתם למה זרקת את הסכין? למה הכרחת אותי לאכול?
אני רוצה שיכאב לך, כמו שכואב לי, שהלב שלך יישבר למיליארד חתיכות. אני רוצה שתסבול.
אני שונאת אותך!
אני בכלל לא מסוגלת לראות אותך!
אמרת לי היום שזה היה בשבילי, שאתה אוהב אותי.
אם אתה אוהב אותי למה שברת אותי??
אם זאת האמת, אם אתה באמת אוהב אותי אני רוצה שתשתגע, תשתגע בגלל שאני לא עונה לך, לא מתייחסת אלייך, נעלמת לך. כמו שעשית לי.
אני רוצה שתתפרק, שתרגיש כמוני.
אני לא מאמינה כמה טיפשה אני יכולה להיות. אני נתתי לך לשחק בי. פשוט לשחק בי.
אני רוצה לשחק בך, לגרום לך לפול כשאין מישהו שיחזיק אותך.
אני רוצה שתבכה. אני רוצה שתקרוס. אני רוצה שיהיה לך רע. אני רוצה שתקרוס. אני רוצה שתרצה למות מהכאב, כמו שאני רציתי.
אני רוצה שתדע שאני מצטערת על מה שקרה שבוע שעבר, לא הייתי צריכה לתת לך לעשות את זה. בגלל זה אתה ככה.