הזריחה האחרונה

ביום שהודיעו לשירה שיש לה סרטן היה נדמה כאילו כל העולם התמוטט.
כאילו קירות בתי החולים מכל העולם נפלו עליה ושברו באיטיות את כל עצמות גופה.
היא הרגישה ריקנית וחלולה ועצובה וכועסת.
״הגידול בגב ממאיר והוא כבר שלח גרורות לאזורים אחרים.״ אמר הרופא.
״וואוו אתה ממש רגיש״ אמא באה להתחיל להעיר לי אך קטעתי אותה במיידי ״אל תגידי לי לא להתחצף, לא שוב, ואני אומרת את האמת הוא לא רגיש בכלל כי אנחנו עוד חלק מאנשים חסרי מזל שהגיעו אליו למחלקה אבל זה בכלל לא מזיז לו כי יש לו מאות של בשורות מוות לאנשים זרים בפה והוא צריך לחלק אותם שוב ושוב כל יום!״
אמא התחילה שוב לדבר ״אני מבינה שאת עצובה וכועסת..״ וקטעתי אותה שוב ״את חא מבינה כלום! לך לא הודיעו בגיל 16 שיש לך מקסימום שנה וחצי לחיות על או בלי טיפולים כי הטיפולים יגרמו לשיער שלך לנשור אבל יש בקושי אחוז אחד שהטיפול יעזור בכלל!!!!״ צעקתי בקול רם כלכך שהוא כבר התחיל לרעוד בסוף המשפט, הרופא לא נרתע אפילו טיפה.
״ואתה״ פניתי לרופא ״אתה לא נבהלת בשיט, לא התרחקת ולא מצמצת אפילו כשהתחלתי לצעוק עלייך כמו חולת נפש שטעתה במחלקה אבל כלום! שום תגובה…״
״אני מתמודד עם המצבים האלו כל יום וכל עוד לא תנסי לנעוץ לי מזרק ב…ישבן אני אהיה בסדר״ אמר הרופא, הבנתי שהוא מתבייש מהמילה תחת ומנסה לעודד אותי זה היה נחמד….
זהו, מהיום אני לא שומרת שום דבר בפנים.
חזרתי הביתה והחבר שלי דניאל יושב על המיטה שלי בחדר עם הטלפון ומחכה.
באתי וחיבקתי אותו חזק ״מה קרה? מה הם אמרו לך?״ נשכבתי על המיטה וסימסתי לו את הבשורה המרה והתחלתי לבכות.
הוא ישר בא ונישק אותי, ״אני אוהב אותך הכי בעולם״
עניתי לו את אותו הדבר…
השנה וחצי לאחר מכן היו מוזרות מופלאות ועצובות כלכך.
אני לא אפרט עליה כי באמת.. זו שנה וחצי.
רק שנה וחודשיים לאחר מכן החלו הסבל והכאבים.
היום 27/6 היום האחרון על פי הרופאים, שנה וחצי…
אני בת 17 ושמונה חודשים ובשביל הגיל שלי עשיתי כמעט הכל… כמעט.
בבוקר ההורים שלי הזמינו לי להם לדניאל ולרונה אחותי הקטנה מקום במסעדה.
האוכל היה נהדר, לחמים חביתות פנקייקים וכל טוב למרות שלא אכלתי הרבה.
משם נסענו למצפה התת ימי באילת ועברנו על כל האזורים שבמפה.
הכל היה שם יפיפה וטהור בתוך המים הכחולים שקופים שמילאו כל אחד מהאקווריומים.
הערב ירד וחזרנו הביתה, אמא ואבא שלי ארזו שתי ארוחות לי ולדניאל והכינו אוהל מיוחד.
הדממה העצובה והנבוכה מהבאות באותו לילה הכריעה את הציוצים הקטנים אשר היו פה ושם.
ההורים שלי הורידו אותנו בים ובנו את האוהל, אני ודניאל נכנסנו לשחייה קצרה.
כשחזרנו ההורים שלי חיכו לנו שם כדי להיפרד ממני בפעם האחרונה כנראה שיראו
אותי בחיים.
כלכך שמחתי שהחלטתי לשמור על שיערי החום והארוך כדי שאמא ואבא יוכלו ללטף לי את הראש.
הם הלכו יחד לאוטו כאשר אבא בוכה ואמא מתייפחת ואני ודניאל נכנסנו לאוהל ועל מה שקה לאחר ארוחת הערב לא אספר כי מה שקרה באוהל נשאר באוהל.
ולאחר מכן יצאנו שנינו וצפינו בשמיים מלאי כוכבים עד שהם החלו להכתים וכשעפעפי נחלשו והחלו ליפול ולסגור את עיניי באיטיות לחצתי את ידו של דניאל בקלילות והרגשתי בפעם הארונה את מגע שפתיו החמות והדמעות המלוחות שליוו אותי לסוף.
לאחר מכן דניאל התקשר להוריה של שירה והם באו לאסוף אותם, כולם באוטו בוכים בדממה וכשראשה של שירה מונח על ברכיו בקלות הם נסעו כולם בדממה אל תוך הזריחה.
השעה הייתה 6:07 בבוקר.
כששירה עצה את עיניה אל מול הזריחה האחרונה.