מבט שאומר הכל

היי
תקשיבי, אני פרשתי כזה מהאתר כבר כמה חודשים וכל פעם בודקת אם חזרת לפה.
אז ככה, אני זוכרת בעל פה את פרקים 17-סוף ואני אשלח אותם עכשיו.
פליזזז תמשיכי!!!

פרק 17:
זה היה נוי.
הוא התקרב אליי ואחז במותניי.
"יוצאים היום בערב"
"לא, אני לא יוצאת איתך יותר"
"את יודעת מה זה אומר ,נכון?"
"זה אומר שאם אתה מתקרב אליה עוד פעם אחת ,זה הסוף שלך" הגיח לירן מאיזשהו מקום
לא ראיתי את פניו ,רק את גבו.
"למה מה תעשה לי? אין לך כלום"
"אתה לא יודע מה אין לנו ומה יש לנו עכשיו תעוף מפה לפני שאני אתעצבן"
"** " הוא סינן והלך משם.
לירן הסתובב אליי ומבטו הפך לדאגה.
"את בסדר?"
"מה אתה עושה פה?" התעלמתי משאלתו
"הייתי צריך לסדר כמה דברים אחרונים ,באתי בזמן , לא?"
"כן…" השפלתי מבט
"מה קרה?"
"כלום" אמרתי והוא תפס בידי והתקדם לכיוון ההפוך מהתחנה
"בואי"
"יש לי אוטובוס"
"לא, יש לך הסעה"
"הסעה?"
"כן, לירן נסיעות בע"מ "
לא יכולתי שלא לחייך.
" את רואה? את מחייכת, זה כבר טוב"
נכנסנו לאוטו וחגרתי את עצמי.
התחלנו בנסיעה. לא יכולתי להסתכל עליו.
"לאן נוסעים? "
"לא יודעת"
"רוצה שאני אקח אותך לבית שלך?"
"לא בא לי"
הוא העיף עליי מבט שואל
"משעמם לבד, כמה אפשר" משכתי בכתפי
"רוצה שנלך לבר?"
"לבר? לא בא לי הרבה אנשים" אמרתי כאילו אני מתלבטת, למרות שידעתי מה אני רוצה.
הוא צחק "אין הרבה אנשים בשעה כזאת, למעשה אין אנשים בכלל, הוא פתוח רק מ- 8 בערב"
"לא אכפת לי"
הוא עשה פנייה ולפני שהבנתי מאיזו דרך הוא הלך הכניסה של הבר הייתה מולנו.
ניסיתי לפתוח את הדלת ללא הצלחה.
לירן, שיצא ראשון מהאוטו התקדם לעברי ופתח את הדלת במבט משועשע
"אל תצחק, אני לא רגילה לאוטו"
"לא צחקתי"
"רצית"
נכנסנו לבר, הוא היה שונה.
הכיסאות המורמים, הרצפה הנקייה ,השקט.
התיישבתי על כיסא הבר ולירן נשען על הדלפק.
"רוצה משהו?"
"אפשר מים?"
הוא נעלם לרגע וחזר עם כוס זכוכית גדולה, מזג מים קרים ונתן לי.
"תודה" שתיתי את הכל בבת אחת.
"רוצה עוד?"
הנדתי בראשי לשלילה.
הוא נשען על הדלפק מולי, התחלתי לשחק עם האצבעות.
"יצאת מוקדם היום" הוא אמר
הרמתי את מבטי אליו לשנייה ואז חזרתי לשחק באצבעות.
הוא צחק.
"הברזת?"
"לא הברזתי, יצאתי מוקדם" אמרתי בילדותיות.
"הברזת"
משכתי בכתפי.
"שברו לך את הלב?"
"מה?"
"שאלתי אם שברו לך את הלב"
"לא, למה איך נראית אחת ששברו לה את הלב?"
"מבט מושפל ,טון דיבור עצבני"
"שברו לך פעם את הלב?"
הוא חשב מעט ואז ענה "הייתה לי חברה בכיתה ט' , היא זרקה אותי באס אמ אס. הייתי שבור כמה ימים ועבר לי. בכל מקרה כדי שישבר לך הלב צריך להתאהב ממש חזק"
–
"התאהבת פעם?"
"אולי"
"אולי?"
"אולי התאהבתי ולא שמתי לב"
"את לא יודעת איך זה מרגיש?"
נענעתי בראשי לשלילה.
"להתאהב זה להתגעגע לבן אדם שראית לפני חמש דקות.
לחבק אותי ולרצות שזה לא יפסק לעולם.
ההתרגשות בכל פעם ששומעים את השם של הבן אדם." הוא התקרב אליי "הפרפרים בבטן.
כל מה שאתה רוצה זה רק לנשק אותו" עכשיו הוא כבר אחז את מותניי ופנינו היו קרובים "כמו עכשיו" אמר ונישק אותי.
נשיקה ארוכה שמורכבת מנשיקות קצרות.
זה התחיל ,בדיוק כמו שהוא תיאר.
הפרפרים בבטן, הלב שעולה וכמעט פורץ החוצה.
לאחר מכן התנתקנו.
פנינו היו עדיין צמודים. נשימותינו היו מהירות ולאט לאט נרגעו.
"הבנת איך זה מרגיש?"
פשוט בהיתי בו משותקת. אבל זה היה שיתוק מהתרגשות. לא שיתוק של פחד.

פרק 18
פתחתי את פי כדי להגיד משהו, אבל לא היה לי מה להגיד.
"את לא חייבת להגיד משהו"
"אני…" גמגמתי
-לא לימדו אותך לסתום?-
"כן?" הוא אחז במותני
הסתכלתי לצדדים מנסה למצוא את התשובה כאילו היא בחדר.
"את ביישנית, אמרו לך פעם?"
"אני לא ביישנית"
"את כן"
"לא"
"כן"
לא"
"אני דווקא אוהב ביישניות ,זה חמוד"
"טוב"
"מה 'טוב' ?"
"טוב, לא רע"
"זהו? התנשקנו פעם אחת וכבר את מייבשת?"
"מה?" חששתי שהוא נפגע
הוא צחק "תירגעי ,לא לקחתי ללב"
—
"משעמם"
"את רוצה לצאת?"
"לא"
"אז?"
"אפשר לדבר" אמרתי והתקדמנו לעבר הסלון, התיישבנו.
"דברי"
"מה 'דברי'?"
"רצית לדבר ,לא?"
"תתחיל אתה"
"מה קורה?"
"בסדר, תהיה קצת יותר מקורי" הכנסתי לו מרפק בצלעות
"אפ אפ אפ , בלי ידיים"
"סליחה" הזזתי את ידי
"את יודעת מה קורה למי ש- ידיים?" הוא התקרב אליי, האמת שנלחצתי.
הוא שלח אליי את ידיו והתחיל לדגדג אותי.
פרצתי בצחוק מתגלגל "דיי, בבקשה, תפסיק!" קראתי תוך כדי צחוק.

הוא המשיך לדגדג אותי עד שהגענו למצב שהוא שוכב על הספה ואני עליו, פנינו במרחק סנטימטרים ספורים.
הוא הסיט את שיערי מהעיניים ונישק אותי באיטיות.
שוב הפרפרים בבטן, הלב שכמעט יוצא החוצה.

פרק 19
שאר הערב התגלגל בוויכוח סתמי האם כל החתולים פחדנים. אני אמרתי שכן ולירן התעקש שלא.
כמובן שאף אחד לא צדק.

השעה 12 בלילה.
הטלוויזיה הייתה כבויה, כמה קלפים היו זרוקים על השטיח.
לירן נשכב על השטיח לצידי .
"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?"
"לא, אני יכולה לישון אצלך, רק הלילה?"
"מה זאת השאלה הזאת, ברור שאת יכולה לישון פה. מצידי תעבירי את כל הבית שלך ותגורי פה"
חייכתי בעצב
"מה קרה?"
"כלום"
"סיוון"
"אני מפחדת" הודיתי
"אין לך מה לפחד, את איתי"
"בדיוק בגלל זה אני מפחדת"
"מה זה אמור להביע?"
שתקתי.
—
"לילה טוב" הוא נישק אותי בקטנה והתחיל לצאת מהחדר.
"לירן?"
"כן?"
"אכפת לך לישון איתי?"
הוא הביט בי במבט שואל
"הסיוטים, חזרו"
"למה לא אמרת לי?" הוא התקרב בחזרה למיטתי
"לא רצית להדאיג אותך"
"עשית את זה בשבילי?" (היה כתוב משהו דומה)
"פשוט לא רציתי להדאיג אותך, זה הכל"
הוא הנהן בהבנה.
"אכפת לך?" חייכתי חיוך זהיר
"לא אכפת לי" הוא נכנס למיטה והתכסה בשמיכה.
ניסיתי להירדם.
איזה צד לא ניסיתי כדי להירדם.
התהפכתי מצד שמאל לצד ימין, חצי שעה.
"את לא נרדמת?"
"לא נוח לי"
הוא משך אותי אליו ועטף אותי בזרועותיו. פנינו היו צמודים כמו בפעם הקודמת שישנו ביחד.
עצמתי עיניים.
"עכשיו נוח לך?"
לא עניתי. רק חייכתי ולאט לאט נרדמתי. ונחשו מה? היה לי לילה שקט.
-בוקר-
הייתי סהרורית. לירן הסיע אותי לבית ב-6 בבוקר כדי שאני אספיק להתארגן לבית הספר.
המשך (ישיר)- היא עושה מבחן בהיסטוריה והיא שונאת את המורה הזאת, היא תמיד בודקת איתה את המבחן כשהיא מגישה, אז היא מגישה בין האחרונות וכך גם היום.
המורה מודיעה שיש סיור לשטראוס.
—-המשך ישיר
יצאתי מהכיתה וחיכיתי בתחנה, הוצאתי בינתיים את הפלאפון. הודעה אחת נכנסת.
זה לירן. חייכתי.
~ איך היה המבחן?~
~ בסדר, יותר מרחתי מאשר עניתי חחח~
~חחח, מה את עושה?~
אני חושבת שזה היה ההמשך הישיר-
~מחכה להסעה,יש לנו סיור לשטראוס, אולי נקבל גלידות :)~
~ אם תקבלו, תשאירי לי?~
~נראה לך?~
~רעה~
~אני אביא לך אחת במיוחד בשבילך~
~באמת?~
~לא~
~~
~סתם~
~את יודעת באיזה שעה אתם חוזרים?~
~לא יודעת ,זה סיור קצר אז בטח זה לא יהיה הרבה זמן~
"כולם לעלות לאוטובוס!" שמעתי את קריאתה של המורה
~אני צריכה ללכת, ההסעה פה~
~כבר מתגעגע~
~חנפן ,אתה רק רוצה גלידה~
~חחח , נכון. בהצלחה!~
~תודה חחח ~
~ :-) ~
סגרתי את הפלאפון ועליתי להסעה.
התיישבתי באחד הספסלים הראשונים( כי שמה כל השקט) ושמתי את האוזניות, נהנית מהנוף החולף.

פרק 20
בפרק הזה היא מגיעה לשטראוס ומגלה שיש שם שוקולד בכלל.
אבן שנכנסת לה לנעל מאלצת אותה לעצור בעוד שהקבוצה ממשיכה ולהוציא אותה מהנעל.
אחרי שהיא מוציאה אותה היא לא ראתה את הקבוצה, היא נכנסה לחדר שלידה כי חשבה שהם שם ופתאום הדלת נסגרה. היה לה קר והם לא היו שם.
לקח לה כמה דקות שבהם היא רצתה להתקשר ללירן והמחשבה עליו העלתה על פניה חיוך באוטומטיות. אך לא הייתה קליטה.
ואז היא מבינה, שהיא בחדר קירור!

פרק 21
ישבתי על הרצפה וגבי מושען על הקיר.
הסוללה נגמרה מזמן ונהיה לי יותר קר.
חיבקתי את עצמי בחוזקה, אך עכשיו לא היה לי יותר כוח.
עיני נעצמו והחיבוק נחלש.
לא להירדם!!
פקחתי את עיניי בבהלה וקמתי ממקומי.
-חייב להיות פה מתג כלשהו שיפתח את הדלת- חשבתי לעצמי
לא בזבזתי זמן והתחלתי לרוץ באטרף לאורך החדר עם יד על הקיר מחפשת מתג כלשהו.
לא מצאתי כלום.
התיישבתי כשגבי מול הדלת ונתתי לדמעות לזרום. בכיתי בקול, הרי במילא אף אחד לא ישמע אותי.
לפתע הדלת נפתחה בבעיטה חזקה ולירן היה שם.
אני מדמיינת?
הוא התחיל לרוץ לכיווני. אני לא מדמיינת.
רצתי אליו בעיניים דומעות.
הוא חיבק את מותני ביד אחת וביד השניה חפן את פניי.
"את בסדר?" שאל, לא ידעתי מי יותר באטרף, אני או הוא
"אני…נכנסתי…כי….חשבתי ש…" גמגמתי ופרצתי בבכי.
"ששש….זה בסדר" הוא הרגיע אותי "קודם בואי נצא מפה?" הנהנתי ויצאנו מהחדר כשאני עדיין מחובקת איתו
עכשיו המקום היה שקט, המכונות לא פעלו, האנשים לא היו, כאילו לא היה פה שום דבר מעולם.
לפתע נשמע צלצול פלאפון, לירן הוציא את המכשיר מתוך הכיס וענה.
"כן, אחי?"
"כן מצאתי אותה, היא בסדר, אני כבר מביא לך את המפתחות"
הוא ניתק את השיחה.
"איך השגת את המפתחות?"
"חבר שלי מאבטח פה אז ביקשתי ממנו את המפתחות" ענה ויצאנו מהמקום ,הגענו לשער.
עמד שם גבר בשנות ה- 20 לחייו לבוש בבגדים שחורים. מאבטח? לא ראיתי אותו קודם. כנראה התחיל לעבוד מאוחר…
"תודה ,אחי" אמר לירן, עזב אותי לרגע, חיבק את המאבטח ומסר לידיו את המפתחות. לירן חזר אליי
"בכיף" ענה המאבטח וחייך אליו.
פרצופו השתנה כשהוא הסתכל עליי. כשהוא ראה כמה החוורתי.
"את בסדר?" שאל
הנהנתי בראשי ולירן אמר "היא תהיה בסדר" וחיזק את חיבוקו
"אתה צריך טרמפ?" שאל לירן
"לא, תודה, יש לי הסעה" ענה המאבטח
"טוב, תודה ,ביי" אמר לירן והלכנו לחנייה הצדדית שבה הרכב שלו חנה.
הוא פתח את הדלת שליד מושב הנהג וסימן לי להיכנס.
נכנסתי וחגרתי את עצמי.
הוא נעלם לרגע וחזר עם שמיכה מחממת והניח עליי.
חייכתי אליו חיוך תודה.
הוא נכנס לרכב וחגר את עצמו.
התחלנו לנסוע .
עדיין היה קר לי, רעדתי מקור.
"עדיין קר לך ,אה?" הוא אמר בלי להביט בי
לאחר כמה דקות כבר הגענו לעיר.
ידעתי את זה לפי פסלוני הפירות הענקיים בכניסה לעיר.
לירן בא לעשות את הפנייה לבר ואמרתי לו "אתה יכול לקחת אותי לבית?"
הוא הנהן.
עברנו ליד קופת החולים, המכולת השכונתית, הבתים שבונים עכשיו ואלוקים יודע איך יש לאנשים כסף לבנות בית פה.
הגענו לחנייה.
לירן יצא מהרכב ועזר לי לצאת גם.
שמעתי את הצפצוף שאומר שהרכב נעול.
לירן תמך בי ונכנס איתי לבניין.
הוא הזמין את המעלית ונכנסנו.
אין לי מושג איך משתמשים במעלית ,אף פעם לא עליתי בזה.
הגענו לדלת והוצאתי את המפתח מהתיק.
לירן לקח לי את המפתח ופתח את הדלת.
נכנסנו לבית והוא סגר אותה.
"איפה חדר האמבטיה שלכם?" שאל
"שם, למה?" הצבעתי על קצה המסדרון
"כי רק ככה הקור יעבור לך" ענה
הוא הרים אותי על ידיו (כמו תינוקת) ועלה איתי לחדר שלי.
הוא הניח אותי על המיטה והתלבט מה לעשות.
קצת מביך לנבור לי בארון.
"אני אלבש את זה" הצבעתי על הכיסא שעליו היו תלויים חצאית מקסי וסוודר בצבעים לא תואמים בכלל.
"אני הולך למלא את האמבטיה" לירן הודיע ובא לצאת מהחדר
"לירן?"
"כן?" הוא הסתובב אליי
"תודה" אמרתי
הוא חייך ויצא מהחדר.
לאחר 5 דקות הוא חזר.
"האמבטיה מוכנה" הוא הודיע ותמך בי עד שהגעתי לדלת של האמבטיה.
"זה בסדר, לירן" אמרתי ונכנסתי לאמבטיה.
הסרתי את בגדיי ונכנסתי לאמבטיה.
כל גופי הקר נכנס למים החמים והנעימים והתחמם בבת אחת.
מי היה מאמין שמקלחת יכולה להיות כל כך נעימה?
נשארתי שם חצי שעה בערך והחלטתי לצאת. שלירן לא יחשוב שקרה לי משהו.
כרכתי סביב גופי מגבת אחת ומגבת נוספת על ראשי ואז שמתי את הבגדים.
התביישתי להחליף ליד לירן בגדים.
יצאתי מהאמבטיה והלכתי לחדר. לירן לא היה שם.
ירדתי למטה וחיפשתי את לירן. הוא ישב על הספה והרהר במשהו.
"לירן?" אמרתי, הוא נעמד במהירות וחיבק את מותניי
"עדיין קר לך?" הוא שאל בדאגה
"לא, המקלחת עזרה לי" חייכתי "תודה"
הוא חייך גם. אני יכולה להישבע שהיה משהו עצוב בחיוך הזה.
התיישבנו.
"סיוון?"
"כן?"
"אני מצטער"
"על מה?" שאלתי מופתעת
"על מה שקרה לך"
"אין לך על מה להצטער לירן, זה לא היה באשמתך"
"זה כן, את היית צריכה אותי ולא הייתי שם בשבילך…." בעיניו הופיעו דמעות.
הוא נזכר באחיו.
-אסור לך לבכות עכשיו, סיוון-
"פחדתי לאבד גם אותך"
"אתה לא תאבד…" חיבקתי אותו ומלמלתי
הוא התחיל לבכות.
"היי" אמרתי וניגבתי את דמעותיו באגודלי. הרגשתי שאנחנו מחליפים תפקידים.
חיבקתי אותו והוא חיבק אותי חזק יותר. כאילו שומר על משהו שלא יברח לו.
לאחר שנרגע קצת הוא אמר :
"את יודעת, כשגיליתי על אח שלי הייתי הרוס.
לא רציתי לאכול, לא לישון, לא לדבר. הייתי במצב הכי קשה מכולם.
לעומת זאת ,אימא שלי התחילה להתחזק והלכה לשיעורי תורה. אבא שלי סגר את האולם. את מבינה? הוא סגר את העסק ורצה למכור אותו, אבל אני ביקשתי ממנו שהוא ייתן אותו לי והוא הסכים.
גיוונתי קצת וזה מה שיצא. מין אולם -בר- מסעדה כזה.
לאט לאט העסק התחיל להתרומם ואני ככה העברתי את הלילות. אבל עדיין משהו בי היה כבוי.
עד שאת הגעת" אמר , הרגשתי איך הלב שלי מתרומם לאיתו "אני זוכר אותך, יושבת על הכיסא , עם האוזניות ,מתפללת שאוראל תבוא ותיקח אותך מהמקום הזה. כשראיתי אותך משהו בי נדלק מחדש, הבנתי מה זה להתאהב באמת.
כשהלכתן התגעגעתי אלייך וחשבתי שלא אראה אותך שוב. עד שנפגשנו בבית הספר שלך. ולא, לא היה לי מושג שאת לומדת שם" אמר כשראה את פרצופי.
"אם הייתי מאבד אותך, אני לא יודע אם הייתי עומד בזה"
נשענתי על כתפו, הוא חיבק את מותניי.

פרק 22
"כדורסל? רציני? כדורסל?" מכל המקומות לדייטים שיש הוא לוקח אותי דווקא לאולם כדורסל?
"מה? כדורסל זה כיף" הוא אמר וכדרר את הכדור סביבי
"כן, למי שיודע לשחק אולי"
"לא שיחקתם בשיעור ספורט?"
"הם שיחקו, אני הייתי עסוקה ב- לא לקבל כדור בראש"
הוא צחק וקלע סל אחורי.
"יא איך עשית, תראה לי!" התלהבתי
"קודם תלמדי לקלוע לפנים" צחק
"אוקיי" שילבתי ידיים "זה היה מרושע"
"נו מה נהיית לי רגשי?" הוא התקרב אליי "תחזיקי" הוא נתן לי את הכדור
"מה אני אעשה עם זה?"
"נחשי" הוא אמר בציניות "מה תעשי עם זה?"
משכתי בכתפיי, משחקת אותה כאילו אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות.
"יד ימין אמורה להיות באמצע הכדור ויד שמאל בצידי הכדור" הוא שם את הידיים שלי על הכדור
"עכשיו תתמקדי בנקודה ותקלעי" הוא הרים את הכדור עם הידיים שלי למעלה.
התפללתי בתוכי שזה יכנס.
זרקתי את הכדור. בשנייה האחרונה הוא נכנס.
"יש! הצלחתי!" קראתי בשמחה ונתתי ללירן ' כיף'
הוא צחק מהתלהבותי המופרזת.
"נסי שוב"
"לבד?"
הוא משך בכתפו "מה אכפת לך?"
שמתי את הידיים על הכדור כמו שלירן לימד אותי והרמתי למעלה.
בבקשה אלוהים שאני אקלע. בבקשה אלוהים.
זרקתי את הכדור, הוא נכנס.
"יש!"
"את רואה שזה כיף?"
"זה שקלעתי לא אומר שזה כיף, חוץ מזה, מאיפה בכלל השגת את המפתחות?"
"יש לי חבר שעובד במתנ"ס הקהילתי אז ביקשתי ממנו את המפתחות לפה" משהו פה נשמע לי מוכר מידי…
"תגיד יש לך חברים בכל המקצועות? עוד מעט תגיד לי שיש לך חבר כבאי"
זווית פיו של לירן התעגלה בחיוך קטן, הוא קלע עוד סל.
"יש לך חבר כבאי?" אמרתי בהשתאות
"אולי"
"בוא נלך" אמרתי לאחר כמה שניות
"למה? רק עכשיו באנו" אמר ולא הביט בי, קלע עוד סל
"לירן!" הוא עדיין היה עסוק בכדור
"לא צריך" קראתי והתקדמתי לכיוון היציאה.
לאחר שתי שניות רעש הכדרור נפסק וקול צעדים היה מאחורי.
לירן בא מאחורי וחיבק אותי.
"מצטער ,נו. סולחת?" הוא הסניף את צווארי
"לא, אני לא סולחת." הסתובבתי אליו בתוך החיבוק " אנחנו באים לדייט, אתה נותן לי לקלוע פעמיים ואז מתרכז כל כולך בכדור הזה. זה לא בסדר ,כי כשיוצאים לדייט שני הצדדים אמורים להנות"
"נכון" הוא נישק את צווארי.
"ולא רק צד…צד אחד.." גמגמתי, איבדתי את הריכוז בגלל המגע שלו.
"נכון, אני מצטער" (אני חושבת שזה מה שהיה שם- רק על מה שהוא אמר) הוא נישק את צווארי ועכשיו הגיע לשפתיי
"את סולחת?"
הספקתי להנהן רק חצי הנהון לפני ששפתינו נצמדו. התנשקנו.
כרכתי את ידי צווארו ,הוא כרך את ידיו סביב מותני.
הרגשתי שהלב שלי עולה ועומד לצאת החוצה.
אולי הדייט לא היה נורא כל כך.

פרק 23
שטפתי את פניי במים קרים לפני שהלכתי לישון, זה עוזר לי להירדם .לירן כבר נרדם על הספה בסלון.
לא רצינו לישון ביחד גם כי זה לא מתאים, לפחות לא בשלב הזה…
התלבטתי אם לתת ללירן נשיקת לילה טוב.
לבסוף החלטתי לוותר על התענוג ונכנסתי לחדר, משאירה את הדלת חצי פתוחה.
–בחלק הבא סיוון מקבלת הודעה מסופי וחוזרת אליה.
סופי רוצה שסיוון תבוא איתה למסיבה שמתקיימת למחרת(סופי יוצאת ובאה עם חבר שלה –רועי דניש). כי היא לא רוצה להיות לבד.
סיוון שואלת אם אפשר להביא בני זוג ואז סופי חייכה כשהיא התכוונה ללירן.
לבסוף סיוון מסיימת את השיחה ומנסה לאבד את ההכרה או בשפה שלנו, לישון.–
-בוקר-
"בוקר טוב!" אמרתי ללירן שרק הרגע התהפך לצד השני.
ידו האחת הייתה שמוטה כלפי מטה ונגעה לא נגעה ברצפה.
לירן הסתכל עליי בבלבול והעביר את מבטו לעבר החלון.
"מה השעה?" הוא שאל בבלבול
"תשע וחצי"
"אין לך בית ספר את?" שאל עדיין בבלבול
"חנוכה" עניתי ומזגתי חלב לתוך הכוסות הצבעוניות
"כמה זמן ישנתי?"
"ישנת מספיק זמן, אבל לאן אתה ממהר, אם אתה עייף תחזור לשון"
בתנועה חדה הוא קם מהספה והסיר את השמיכה שכיסתה אותו ברישול.
"איזה עייף? אני מרגיש כאילו ישנתי שבע מאות שנה" הוא התקדם לעברי "אפשר להשתמש במקלחת?"
הסתכלתי עליו כלא מבינה.
"לא, אי אפשר" אמרתי בציניות
"5 דקות אני מסיים" הוא אמר והלך למקלחת. לאחר שתי שניות נשמע קולו מבעד למסדרון "הייתי מנשק אותך עכשיו, אבל לא בא לי לענות אותך על הבוקר, אז חכי שאני אצא"
חייכתי לעצמי.
חתכתי אפרסקים וסידרתי אותם על צלחת הגשה.
בדיוק באתי להוציא את היוגורט מהמקרר כשלפתע ידיים נכרכו סביבי מאחורה .לירן.
הסתובבתי לעבר לירן.
"ארבע דקות במקום חמש? אחלה הספק"
"אני חושב שאני יכול יותר מזה"
"או פחות מזה, ליתר דיוק. תגיד לא שכחת משהו?"
"אני?" הוא העמיד פני שוכח
"כן"
"לא (שכחתי)" הוא קבע
"להזכיר לך?"
קרבתי את פניי אל פניו ונישקתי אותו. נשיקה שנותנת טעם(רצון) של עוד. הוא כרך את את ידיו סביב מותני ואני כרכתי את ידי סביב צווארו.
התנתקנו.
שילבתי את ידו הפנויה בידי. נזכרתי במסיבה הערב. האמת שלא שכחתי בכלל. אני מקווה שלירן יסכים לבוא איתי או לכל הפחות שאני אלך.
"מה קרה?" הוא שאל ובידו השנייה חפן את סנטרי.
"אני צריכה לשאול אותך משהו"
"דברי"
"אתה זוכר את סופי?"
"זאת עם השיער הג'ינג'י ?"
"כן. היא ביקשה שאני אבוא איתה למסיבה היום בערב, זה בסדר?"
"איזה מסיבה?"
"מישהו שהיא יוצאת איתו הזמין אותה למסיבה והיא ביקשה ממני לבוא איתה, היא לא רוצה להיות לבד, מה אתה אומר?"
"מסיבה, אלכוהול, שמיניסטים, בנים חרא מנים, חברה שלי. משהו פה לא מסתדר לי" ליבי התרגש מעט כשהוא אמר 'חברה שלי' אבל לא ייחסתי לזה חשיבות.
התרחקנו מעט "אז זה לא? תראה, גם אני לא רוצה ללכת לשם, אבל לא נעים לי להפקיר אותה ,בכל זאת, חברה"
"אוקיי"
"מה?" שאלתי בהפתעה
"אני מסכים, אבל בתנאי אחד"
"מה התנאי?"
"אני בא איתך, לא סומך על אף אחד" אמר ומשך אותי לנשיקה.