רוח רפאים: פרולוג

רוחות רפאים הן יצורים מוזרים. אני מתכוונת לא בגלל הדרך בה הן פועלות, גם אני מבקשת תשלום על כל טובה או עזרה שאני נותנת.
לא, הן יצורים מוזרים, משום שהן יכולות לעשות ככל העולה על רוחן, והן מבקשות כל-כך מעט עבור שירותן. לרוב, כל מה שהן מבקשות הוא חפץ, לפעמים זיכרון, ולפעמים, הן פשוט רוצות חיבוק או נשיקה, משהו שיזכיר להן שהן עדיין קיימות.
אני מניחה שיום אחד, כאשר אני אהיה רוח רפאים, גם אני אהיה כמוהן, מוכנה להסתפק בשיחה, אבל לא מוכנה להודות בזה, משום שזה כל מה שהן רוצות, שיחה, מישהו שישים לב אליהן, משום שהאנשים שרואים אותן, כמוני, הינם מעטים ורוב הזמן הם שותים את עצמם למוות, אפילו שזו תקופת היובש, ואלכוהול הוא הדבר הכי בלתי חוקי בימינו.
יש אפילו כאלה שיאמרו שלרצוח זה יותר חוקי מלשתות.
אני לא יכולה שלא לשים לב, כמה הרוחות שונות זו מזו, הבגדים, הפנים, צורת הדיבור, אפילו הפרטים הקטנים, כמו קולות הרקע שמצטרפות להן. כן, יש גם קולות רקע, כאילו לראות רוחות זה לא מספיק מפחיד.
לרוב הצלילי שמתלווה אליהן, הוא הדבר האחרון שהן שמעו לפני שהם מתו, הקול מופיע רק לרגע, רק שנייה, לפני שהן מופיעות, בפעם הראשונה ששמעתי את הרוחות, הייתי בת עשר.
שמעתי קול ירייה, ולא הספקתי להגיד או לעשות דבר, כי הרוח כבר הייתה שם, והיא ניסתה להרגיע אותי לפני שאפרוץ בבכי.
היא הייתה נחמדה, בשנות ה30 לחייה בערך, היא סיפרה לי שהיא מתה בזמן שהיא ניסתה להגן על בנה.
היא הייתה דמות אימהית, היה ניתן לראות זאת לפי הדרך בה היא השקיטה אותי, אך העובדה שהיא מתה בשביל מישהו אחר, גרמה לליבי להישבר, ישבתי ובכיתי למרות שהיא כל-כך לא רצתה שאבכה.
גדלתי מאז, אני כבר לא בוכה בקלות רבה כל-כך, למען האמת אני כבר כמעט ולא בוכה בכלל.