את גורמת ללבי לכאוב

אני יכולה לראות שוב את אותו היום,
את לא הפסקת לצעוק,
מתעלמת ללא בושה מדמעותיי,
כאילו המילים שלך הגיוניות,
כאילו הסדקים שלי לא אמתיים.
לא אשכח את כל מה שאמרת,
ואולי בזה קוללתי,
לזכור, לזכור הכל,
ואולי בזה בורכת,
לשכוח, לשכוח את מה שמכאיב יותר מכל,
את המילים.
תפסיקי, את גורמת ללבי לכאוב,
את אמרת שכאב אמור לחשל אותנו,
לגרום לנו להיות קשים,
כדי שכשיפגעו בנו, זה לא יכאב.
אז למה כשאת עושה את זה,
זה שורף.
הבטחתי שוב ושוב להיות שונה,
להיות זו שתביא לך גאווה,
אך בכל פעם זה מרגיש שקרי,
כאילו אלו לא המילים שלי.
אני עדיין מרגישה את המחנק בגרוני,
זה שעוצר את הכאב,
זה שמנסה.
תפסיקי, את גורמת לי להישבר,
את מעמידה אותי ביותר מידי ניסיונות,
ניסיונות שאני לא יכולה לעבור.
אני יכולה לשמוע את אותו יום פועם באוזני,
אותך מקללת את שמי,
או שמא זה רק נשמע כך?
אני יודעת שאת לא מתכוונת,
אך לא משנה כמה אני מנסה,
אני לא מצליחה לשכוח לך את זה,
אני לא מצליחה להפסיק את הטינה,
האם זה הופך אותי לאדם רע?
אני מעריכה אותך, באמת,
אבל זה כבר הרבה יותר מעבר,
כמו שסכין שחדרה יותר מידי עמוק.