ספסל רחוב

כשאני יוצאת מהבית, השמש מאירה בקרנותיה את הרחובות, והציפורים מצייצות בקולן הנעים. אני צועדת במדרכות, רואה ילדים עם תיקים על הגב, בדרכם לבית הספר. אני רואה את השכנה שלי, שבדרכה חזרה מטיול עם הכלב שלה. אנחנו מחליפות כמה מילים, ומברכות את אחת והשנייה ביום נעים.
אני ממשיכה בדרכי ומריחה את ריח האביב העף ברוח, פריחת העצים, וקולות הילדים הממהרים לגנים עם ההורים מצלצל באוזניי. אין מה לחשוש, זה רק יום ראשון. והבוקר נראה נפלא.
אני מגיעה לספסל. ושם כמו תמיד, יושב איש מבוגר, עם עגלה אדומה שאליה תלויות שלוש שקיות גדולות ולבנות. והוא מברך אותי בבוקר טוב.
״בוקר טוב" אני מחזירה לו בחיוך, ומתיישבת לידו. אנחנו לא מחליפים עוד מילה. אנחנו לא מכירים, אך זה משמח אותנו להיפגש כל בוקר, ולשבת על הספסל אחד ליד השני.
אני מכירה את הרחוב הזה טוב, לידינו עוברים כמה ילדים המקשיבים למוזיקה באוזניות, וחלקם באים בחבורות, או שרוכבים על אופניים חשמליות. אני עוקבת אחרי המכוניות בכביש, אשר מאטות לקראת הפניה שבדרכם. וחלק מהן עוצרות על המדרכה, כמה חוצפה. רק בשביל לקנות משקה או חטיף מחנות הממתקים ממול. ולאחר מכן ממשיכים בדרכם ופונים בפינה.
לאחר כמה רגעים, עוצרת מונית לבנה בפינה. זאת נכדתו של האיש המבוגר, שישב איתי בספסל זמן מה. הוא ניגש למונית, מושיב את נכדתו הקטנה בעגלה האדומה, וממשיך בדרכו השלווה.
אני מסתכלת על השעון שעל ידי. עוד כמה דקות האוטובוס אמור להגיע, ולאסוף אותי עם חבריי לבית הספר. וברגע שאני מרימה את מבטי, רואה אני את חבריי באים מכיוונים שונים, כאילו תיאמו את זה ביחד. אנחנו מתחילים בשיחה, אך עם הגעתו של האוטובוס היא מפסיקה. וכאשר אני עולה, כל הילדים כבר עסוקים בדיבור רועש אחד עם השני. הדלתות של האוטובוס נסגרות, ואנחנו ממשיכים בנסיעה.
מכאן, מתחיל יום חדש.