אפס- פרק שישי (^^)

אפס-

פרק שישי-

"הם רוצים מה?!" שאלו כולם יחד ובהו בי בעיניים פעורות לרווחה.
"זה רק רעיון אבל ליאו אמר שכדי להקל על כולם הם רוצים להעלות מופע, כמו תחרות כישרונות עם זמר אמיתי שיעלה לסגור את הערב. הוא אמר שבוב עד צריך לסגור את הפרטים האחרונים כי בכל מקרה עם תכננו לעשות מופע כזה בזמן הקרוב אבל בגלל כול מה שקרה… נראה שזה נחוץ יותר מאי פעם." אמרתי וסיימתי בציטוט של דבריו של ליאו.
"אבל היא מתה רק לפני כמה שעות, אי אפשר להעלות מופע כזה ולצפות שכולם פשוט ישכחו מהכל." אמר ארתור, הוא הביט בי בעיניו המדהימות, הכחולות-ירוקות ונראה כמו ילד חמוד ותמים.
"הם רוצים ש'אפס' יחזור להיות מקום רגוע לכאורה בגלל זה הם רוצים שהמופע יעלה כמה שיותר מהר." עניתי ומשכתי בכתפיי.
זה באמת נשמע די מטופש, כאילו שמופע כישרונות יוכל להשכיח מכולם מקרה מוות של אחת מאיתנו. אבל בוב, זקן ודביל ככול שיהיה, היה בעבר כרימינולוג עם תואר ראשון בפסיכולוגיה לבני נוער, לכן הוא היה האדם המתאים היותר לנהל את בית הספר הזה לעבריינים צעירים, הוא הבין בני נוער וגם מוחות של פושעים. למרות שהתביישתי להודות בזה בקול רם סמכתי לחלוטין על כושר השיפוט שלו בנושא.
"אני דווקא סומך על בוב, הוא אחד כזה שיודע מה הוא עושה." אמר אוושן והוציא לי את המילים מהפה.
הבטתי בו בפה פעור, כולם הנהנו בהסכמה, נראה שכולם סמכו על בוב.
"אתם מתכוונים להשתתף במופע?" שאלתי כדי להעביר נושא.
"אני חושבת שאני אשיר משהו." אמרה אוולין וחייכה בביישנות.
"את פשוט חייבת את זה לבית הספר," חייכה ברוקלין בעידוד לעבר חברתה. " וגם את אלנה, אולי תשירו דואט או משהו."
"יש לי רעיון!" הכריז אוון. "אולי אני אעשה ג'אגלינג וכמה סלטות." הוא צחק והשמיע קולות של קוף.
"אתה כבר נראה כמו קוף, נראה לי שזה רעיון מצוין בשבילך." אמר יאן וכולם צחקו.
"ומה איתך, אן? מה את תעשי במופע הכישרונות?" שאל אוושן חיוך וישר את עיניו המרהיבות אל תוך עיניי.
"אין לי כישרון מיוחד…" מלמלתי והרגשתי את פני מתלהטות. חוץ מלשקר אולי, חשבתי בליבי.
"חייב להיות לך כישרון." כולם נעצו בי עיניים בוחנות.
"לעשות מעצמי צחוק אולי." אמרתי בגיחוך, נזכרת בפגישה הראשונה שלי עם כל אחד מהם, בכל פעם שאלתי את עצמי מחדש איך זה שהם עדיין מדברים איתי שלא לדבר על העובדה שהם חברים שלי.
מכאן כל אחד הציע מה הוא יכול לעשות במופע ועל הרעיונות מי הוא הזמן שהולך להופיע בסוף הערב.
"רוצה לבוא לטייל קצת?" שאל אוושן אחרי שכולם התפזרו לחדרים.
"למה לא?" שאלתי בחיוך, אני כל כך נהנת להיות בחברתו שזה פשוט בלתי נמנע.
"אני בטוח שיש לך כישרון כל שהוא." הוא לחש כשיצאנו מבניין המעונות, פסענו על פני רחבת הדשא לכיוון לא מוגדר כשכשאור הירח והפנסים העמומים מהיר את דרכינו.
"אני רצינית, אני לא יודעת לשיר או לצייר, אני לא רוקדת או עושה להטוטים ובנוסף לכל זה אני גם לא טובה בביולוגיה." סיימתי את במשפט כבדיחה, אך אוושן לא צחק.
"אני יודע שיש לך כישרון, ראיתי את זה ברגע שנפגשנו, כשהבטתי לך בעיניים." זיכרונות של הרגע עלו במוחי. איך אוושן התיישב ממש מולי בקפטריה ונעץ את מבטו בשלי, ממש כפי שעשה הרגע.
הוא קירב את פניו אל פניי ולפני שהספקתי למחות או לומר משהו הוא הצמיד את שפתיו אל שפתיי.