חצי רגל באדמה – פרק 74

הבטתי במסוק ונסגתי לאחור.
"לא" אמרתי מיד.
"כן"
"לא"
"אמה…"
"אני לא עולה על זה!" הטונים שלי עלו לגבהים חדשים.
"ככה נוכל להגיע מהר מאוד למחנה"
"אם נשוט בספינה נגיע מהר" אמרתי בתגובה.
"ועד שנמצא ספינה? ועד שנגיע לנמל?" תומאס שאל.
"אתה חתיכת מעצבן…" רטנתי וחגרתי את עצמי במושב שליד הטייס.
מצאתי את עצמי טסה. שוב.
אני מפחדת פחד מוות מגבהים ויש לי תסבוכת עם מטוסים. ואני כבר הייתי בטוחה שזאוס יוותר לי בגלל שגם אני לא מתה על הסידור הזה..
כן ממש.
קצת אחרי שהמראנו גיליתי שתומאס לא יודע להטיס מטוס. צרחנו כמה פעמים עד שתומאס הצליח לייצב את סכנת המוות הזאת והצליח להטיס אותנו מעל הים.
"אנחנו עומדים למות, אנחנו עומדים למות, אנחנו עומדים למות…" המשכתי למלמל.
"אמה, אנחנו לא נמות!" תומאס קרא והמשיך לנווט.
אחרי מה שקרה בשאול, איך שתומאס תפס פיקוד והסביר לי שפרסי לא באמת מת אלא שהוא הוא מת באופן פיזי אבל הזיכרון שלו עדיין קיים. הבנתי שאסור לי להתפרק, עדיין לא בכל מקרה.
עצמתי עיניים והמשכתי למלמל.
"אמה!" תומאס קרא, "בבקשה די! את משגעת אותי."
מתישהו אחרי עוד כמה מלמולים כשהעיניים שלי עצומות שמעתי רעש חזק אז פקחתי עיניים, ברגע שעשיתי את זה רציתי לסגור אותן ולא לראות את המחזה.
מולנו הייתה סופה ענקית, השמיים היו שחורים וברקים חצו את השמיים.
"תומאס, אנחנו עומדים ל- " לא הספקתי להגיע את המשפט לפני שברק היכה במסוק שלנו ואנחנו התחלנו לצלול מטה. "תומאס!" צרחתי.
"אני יודע!" הוא אמר וחילץ את עצמו מהחגורה, עשיתי כמוהו. "אני מרשה לך להגיד את זה"
"אנחנו עומדים למות?" שאלתי.
"כן, כנראה שכן" הוא השיב.
צרחנו כשהמסוק נטה והמשיך לצלול. עמדנו להתרסק אל המים.
מים.
"תומאס! תתפוס את היד שלי" קראתי ופתחתי בבעיטה את פתח הדלת שלי.
"אני לא – "
"עכשיו!" קראתי בכעס. הוא תפס בידי ואז הבטתי מטה. "אם נמות, לפחות ניסיתי"
"אמה, מה את מתכננת ל – " תומאס השתתק באמצע השאלה וצרח ממש כמוני כשדחפתי את שנינו למטה אל המים.
התחננתי אל אבא שלי שיעזור לי, בשביל כל הפעמים שבהן למדתי לשלוט במים. התכוונתי לשמוע קול פיצוץ אדיר ולמות. לראות את האדס שוב כדי שיצחק לי בפרצוף.
אבל במקום זה, כשפקחתי עיניים, אני ותומאס היינו בתוך בועה. אבל תומאס לא נראה טוב, ואני קלטתי שאין פה אוויר רק אחרי רגע. כי בתור הבת של שליט במים וכו'… טוב, אני מסוגלת לנשום מתחת למים בלי בעיות. דחפתי כלפי מעלה והבועה התפוצצה כשעלתה על פני המים.
לקחתי נשימה עמוקה וחיפשתי מקום קרוב כדי כנוכל להיות בו. מולי התגלה אי שנראה.. משונה. אבל בגלל שלא הייתה לי שום אפשרות חלופית התרכזתי ויצרתי גל קטן שסחף אותי ואת תומאס אל האי הזה.
כשהגענו אל החוף ראיתי שהמקום נראה כמו אתר תיירותי בשיפוץ אבל לא הקדשתי לאי מחשבה רבה. הבטתי בתומאס שהפך כחול. לא ידעתי מה אני יכולה לעשות אז עשיתי את הדבר היחיד שזכרתי מהשיעורים שנתנו לי בני אפולו: הנשמה מפה לפה.
עצמתי עיניים והנשמתי אותו. אחרי רגע שנדמה כמו נצח הוא פקח עיניים והביט בי.
בשנייה שראה אותי תומאס הסתובב הצידה, הוא ירק מים והשתעל ואז ניער את ראשו. אני לא בטוחה מי מבין שנינו היה מובך יותר.
"אה.. כן. תודה" הוא מלמל.
"בטח.." השבתי והשפלתי את מבטי, "מתי.. מתי שתצטרך."
קמנו מהחול וניקינו את הבגדים שלנו. לקראתנו צעדה אישה עם קלסר כחול.
"ברוכים הבאים" היא אמרה בהתלהבות, "זאת הפעם הראשונה שלכם אצלנו, אני מניחה"
"אה, האמת ש…" התחלתי אבל היא השתיקה אותי בידה.
"בואו אחרי בבקשה" היא אמרה והסתובבה. המקום באמת היה בשיפוצים או משהו, בכל מקום היו בנאים או פועלים שעבדו במרץ כדי להתקין מזרקה או בר מיצים.
בכניסה לבניין קיבלה אותנו אישה יפהפייה. היה לה שיער ארוך כהה שהיה שזור בחוטי זהב, עיניים ירוקות והיא לבשה שמלת משי שחורה.
"ברוכים הבאים" היא אמרה בחיוך, "אני קירה".