חצי רגל באדמה – פרק 73
"סיסר כאפוסירוה תכצי הטרניחר" אמרה אמה, ונשמעה כועסת "מה המילים האלו אומרות לך."
"את לא מתכוונת ל "סיסר כאבוסרבה טקצי התרניחר?" שאלתי מהר, אפילו בלי לחשוב.
"אתה מכיר אותן?!" היא שאלה בכעס.
"רגע, מה קרה?!" שאלתי.
"פרסי הטיפש הזה, הוא הקריב את עצמו, בשביל הרמז הזה, הסיסר הזה, מה זה אומר?"
"אני ממש לא יודע" אמרתי "אבל את המשפט שמעתי לראשונה מאיזו שוויצרית באוטובוס."
"אוטובוס?" שאלה.
"כן" אמרתי "כלי הרכב הזה."
"אני יודעת מה זה אוטובוס!" היא מחתה "אני מתכוונת למה שזה אומר."
"זה בטח צופן כלשהו" אמרתי.
"אז תפעיל את המוח שלך!" היא צרחה עלי "פרסי מת בשביל זה, ואתה נהנה לך מלעשות שטויות."
"אני לא עושה שטויות, אני מתכוון לפתור את זה."
"כן, יופי, מחשב על" היא מלמלה.
בהיתי בה.
"די לבהות! תחשוב כבר! תפעיל את המוח שלך, בן אתנה."
"אני מבין שאת נסערת…" התחלתי.
"אתה לא מבין כלום!" היא צרחה עלי "אי-פעם מת לך משהו קרוב? משהו שבאמת אהבת? משהו שעזר לך…"
"א…" התחלתי.
"לא!" היא צרחה עלי "התשובה היא לא, ותשתוק! אני לא רוצה לשמוע את הקול שלך."
התחלתי לבכות בעצמי. נכון, אמי החורגת נהנתה לצרוח עלי ככה, אבל אמה שצרחה עלי, עם הקול השבור שלה, כאילו שאני אשם במותו של פרסי.
ניסיתי להיזכר בכל הזמן שהיה לי עם פרסי ולא הספקתי לדבר איתו.
נזכרתי במיוחד בזיכרון שלו, צוחק על הטויוטה היפנית, טויוטומו הדיושי.
חשבתי על כך שלא סיימתי את הספר, אפילו שהוא מעולה, בעיקר איך שהוא השתמש ב…
"אוי לי!" קראתי "הבנתי את זה!"
הוצאתי במהירות את הספר שלי, ועט, והתחלתי לשרבט על הכריכה "סיסר כאבוסרבה טקצי התרניחר."
"אמה, תראי" אמרתי. העתקתי את הכל במשפט אחד שלם "סיסרכאבוסרבהטקציהתרניחר".
"צופן גדר" אמרתי לה.
סימנתי קו בדיוק באמצע.
"מה לעזאזל?" היא שאלה.
לבסוף מצאתי את עצמי מול המילה: סיסרכאבוסרבה|טקציהתרניחר.
"לוקחים כל פעם אות משתי הקבוצות" הסברתי לה, על המבט המבולבל שלה.
"סטיקסרוצהאתברונסיכחברה" יצא לי לבסוף.
בהיתי במילים.
"סטיקס רוצה את ברונסי כחברה!" קראתי.
"מה?" שאלה אמה.
"זה הפתרון! סטיקס רוצה את ברונסי!"
ואז קלטתי שהדובי של לוקאס, זה שאיתו התנחם במשך הרבה זמן, יהיה מוקרב בשביל שבועה מטופשת.
איזו מין החלטה אני צריך לקיים כאן? משהו לא הסתדר לי.
"אז למה אתה מחכה?" שאלה אמה.
"סטיקס, אלת הנהר סטיקס, בבקשה התגלי בפניי." אמרה אמה.
ידעתי שאין לי ברירה. או בגידה במחנה, כולל אפשרות שכולם ימותו, או שלוקאס ייאלץ להסתדר ללא דובי.
"מה הפעם?" היא שאלה, אחרי שהיא התגלתה.
"את רוצה את זה?" שאלה אמה, וחטפה את ברונסי מהתיק שלי, לפני שהספקתי למחות.
"מה זה?" היא שאלה בחשדנות.
"דובי נחמד" אמרה אמה, בחיוך, אבל הדמעות הרסו את המראה המחויך.
"שיהיה" היא אמרה "רצית להפר שבועה?"
"כן" אמרתי מהר "השבועה שנשבעתי לגאיה."
"אין בעיה" היא אמרה. היא הקישה באצבעותיה.
"אתה משוחרר" היא אמרה.
"וגם אני צריכה להפר שבועה" אמרה אמה במהירות.
"לא" אמרה סטיקס והתפוגגה.
אמה נפלה אחורה, יושבת על הברכיים ובוכה.
"אני לא מאמינה שפרסי הקריב את עצמו בשביל זה" היא אמרה.
הרגשתי גוש בכיס שלי.
הוצאתי אותו. זאת הייתה השרשרת של אמה.
תפסתי לה את הראש והרמתי אותו. הבטתי לה ישירות לעיניים הירוקות.
"אנחנו נצליח" אמרתי "פרסי היה גיבור, והוא יהיה תמיד כזה."
שמתי לה את השרשרת שלה על הצוואר שלה.
"ואם את צריכה תחליף לאח, אני פנוי" אמרתי לה.
היא חייכה חיוך חמוץ, אבל הדמעות המשיכו לזלוג.
"עכשיו זה הזמן שלנו לחזור למחנה." אמרתי "ואנחנו נשאיר את הראש זקוף. אני בטוח שפרסי גאה בך."
"אני אהרוג את ניקו" היא אמרה.
"בהצלחה עם זה" אמרתי לה.
אני מודה שהחדרתי לה לראש כמה מחשבות מעודדות, ולדעתי זה גם עבד, כיוון שהיא באמת התעודדה.
היא חייכה, וקצת הרגשתי עם עצמי יותר טוב, בידיעה, שאולי עכשיו קצת פחות כואב לה.
תגובות (0)