~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 39 ♥

מלמוליה של קלואי משום מה נעלמו ברגע שהתקרבו אל שתי אוזניי, עיניי טיילו בין המון התלמידים, בין הדשא הירוק שעליו ניכרו עיטורים כסופים מפאת הגשם הקל שירד הבוקר. השמש יצאה מנרתיקה וחיפתה על הרוח הקרה, לפתע ראיתי ממולי מישהו מחייך אליי,
חייכתי אל סאם בחזרה במין חולמנות מסוימת.
"היי! היי! היי! את מוכנה בבקשה להפסיק לחייך כך בלי סיבה אל האוויר ולהתחיל להקשיב לי?!?!" קלואי נפנפה בידיה אל מול עיניי ואני התעטשתי, מביטה בה בעיניים פעורות,
"ממ..מה?" גמגמתי, היא נאנחה בייאוש.
"שום דבר לא מוכן ליריד! המנהלת קראה לי לשיחה בשעה שתיים עשרה! ואני על קוצים! וכל מה שחברה הטובה שלי עושה זה לחייך לגארי למען השם, גארי!" הבטתי מאחורי עורפה של קלואי בגארי שהיה עסוק כעט בלמצוא אוצרות בנחיר השמאלית שלו.
אממ וגם בימינית.
"אני לא חייכתי לגארי." אמרתי בגועל מרימה גבה, קלואי נענעה בראשה,
"אוחחח זה לא משנה! את מוכנה לעזור?!" נאנחתי,
"מה צריך לעשות?"
"חילקתי את השכבה לקבוצות בדוכנים וצריך להסביר לכל אחד מה הוא צריך לעשות וכו…" היא אמרה במהירות,
"מצוין. תני לי את הרשימות, אני כבר אשתלט על זה…" היא הניחה בידי את הרשימות בהכרת תודה,
"דרך אגב איפה שיבצת אותי?" שאלתי, לפתע קלואי נעשתה לחוצה,
"אממ אני חייבת לרוץ, השיחה של המנהלת!" היא מלמלה והלכה בצעדים מהירים,
לא שמה לב שהשעה רק תשע ויש לה לפחות שלוש שעות עד השיחה, משכתי בכתפיי, משפילה את עיניי, מחפשת את שמי.
אמבר גלר ו-
גלוריה טמלר?!?!?!
בדוכן הנשיקות!!!
"What The Fuck?!?! קלואיייייייי!!!!!" צרחתי, קלואי כבר התנדפה לה בריצה מן המקום,
אגרופיי נסגרו על הרשימות ופניי נצבעו בצבע אדום עמוק.

נכנסתי אל הכיתה בזעם, הבטתי בקלואי שהבחינה בכך שנכנסתי, התקדמתי לעברה בכעס אבל היא כמנסה להתגונן על עצמה, סימנה באצבעה על הדלת, הסתובבתי וראיתי שהמורה נכנסה, תקעתי בקלואי מבט של – את לא תתחמקי מזה! והתיישבתי במקומי.
שמעתי את סאם מגחך מן המושב לצידי, הפנתי אליו את מבטי בחדות וצחוקו גווה,
הוא נענע בראשו,
"אני מתאר לעצמי שאני לעולם לא אתרגל למצבי הרוח המשתנים שלך…" הוא אמר וזיק של שעשוע ניצת בעיניו, גלגלתי את עיניי,
"אני רואה שזה ממש משעשע אותך…" אמרתי ברוגז,
"מאוד." הוא חייך במתק שפתיים. עיניי השתהו על שפתיו, ניערתי את ראשי ושבתי להביט במורה, לא באמת מקשיבה למילה מדבריה.
"נוו מה כבר קרה שזה גורם לך להיראות כמו עגבנייה מהלכת?"
בחירת מילים מצוינת סאם, פשוט מקסים…נחרתי בשקט.
הוא פשוט אומר את המילים הכי לא נכונות בזמן הכי לא נכון, הוא כל כך חסר טקט לפעמיים,
או שהוא עושה את זה בכוונה?
הוא רכן ליידי וחיכה לתשובה,
גררתי את הרשימות של היריד אליו,
"חברתי המקסימה דאגה לשבץ אותי עם האדם הכי שנוא עליי עלי אדמות, בדוכן הכי גרוע שיכול להיות!" אמרתי ואז הפנתי את מבטי אליו, הוא תר אחר שמי בדפים ואז עיניו השתהו על מקום מסוים והוא התחיל לצחוק,
לצחוק!!!
"מה?" שאלתי פגועה, הוא הרים את עיניו וניסה לעצור את צחוקו אבל לא בגלל שלא היה לו נעים ממני אלא מפני שהוא חשש שהמורה תשים לב, כפי שהוא דאג להראות לי כשהביט בה כל שנייה.
"למה זה מצחיק אותך?" שאלתי בעצבים, הוא ליחך א שפתיו,
"נו באמת אמבר, אל תגידי לי שזה לא מצחיק אותך, אפילו קצת! את, גלוריה, דוכן נשיקות…" הוא הביט בי בשובבות כאילו משאיר לי מקום לדמיין.
"זה לא מצחיק! אני לא מאמינה שהיא תקעה אותי שם, לחשוב על כל הזקנים החרמנים שיתרמו כמה דולרים בנדיבות כדי לצרפת אותי!" אמרתי בגועל,
"אויי באמת אמבר, זה למען מטרה נעלה!" הוא אמר בטון מאשים מתיישב לי על המצפון,
"מטרה בתחת שלי!" אמרתי בקול רם, שוכחת מהשיעור, סאם גיחך עוד יותר וישיבתו נעשתה יהירה יותר.
אוחח לעזאזל איתו! אני בטוחה ש-הוא- יתרום כמה דולרים בנדיבות רק כדי לראות אותי סובלת תחת שפתיים מקומטות של איזה בן מאה!
הוא צקצק בלשונו,
"לא יפה אמבר…אדם צריך לתרום לזולת…" בשנייה שחשבתי להפוך עליו את השולחן המורה למזלי שמה קץ לייסורים שלי,
"מר מילר החוצה!" המורה קראה בקול, סאם הביט בה באדישות והתרומם לאט בחיוך כאילו יש לו את כל הזמן שבעולם, הוא רכן לעבר אוזני לפניי שהתרומם לגמרי,
"אל תשכחי לשמור לי נשיקה…" הוא אמר בטון מפתה, הוא התרומם ויצא מהכיתה, צעדים היהירים נתנו אשליה כאילו הוא מרחף, כהרגלו.
אני ריחפתי לגמרי.
עיניי היו נעוצות בלוח, הן נפערו לגודל של צלחות לכל הפחות, ליבי הלם בקצב.
פאק.
לא ידעתי אם סאם סתם ניסה להתגרות בי, או שאולי…
או שאולי היה מעבר?
רגליי תופפו על ברזל השולחן בקדחתנות והתחלתי למחות זיעה שהתחילה לבצבץ על מצחי.
מוחי ניסה להכחיש את העובדה שלמילותיו יש השפעה עזה עליי.
והלב?
טוב…הרגשתי כמו באותה הפעם שנישקתי את סאם,
טירוף חושים.
עיניי בקושי הצליחו לראות, אבל אם זאת ראיתי את פרצופו של סאם כל כך בבירור, אוזניי שמעו את קולה של המורה כזמזום חרישי אך המשפט שסאם חלחל לאוזני נשמע ברצף, והריח של סאם…כאילו הוא עדיין היה בסביבה.
והחוש האחרון,
לעזאזל אני לא רוצה להודות במה שאני רוצה לעשות עם יכולת המגע עכשיו.
התחלתי לשתות מים בכמויות, מנסה לשטוף את כל הרגשות המוזרים שאני ממש לא רוצה שיהיו חלק ממני, עד ששכחתי שהמים לא מתאדים להם דרך נקבוביות עורי.
לכל הרוחות.
"כן אמבר?" המורה הפנתה את ראשה בשאלה כשהצבעתי,
"אני חייבת לשירותים…" מלמלתי בלחץ, ישבתי בישיבת רגל על רגל כמנסה לעזור למצב.
"את לא יכולה להתאפק?"
מה יש לכל המורים האלה?
מה זאת השאלה המטומטמת והכל כך לא נחוצה הזאת?!?!
כן כאילו שאני באמת אגיד- 'כן המורה, תמשיכי בשלך, זה לא באמת מפריע לי שהשלפוחית שלי על סף התפוצצות ואני על סף מוות!'
"לא…" אמרתי בחיוך מזויף והיא הנהנה בראשה בקצרה.
יצאתי מדלת הכיתה ממשיכה במסדרון ופונה ימינה אל עבר השירותים מתפללת בכל ליבי שאני לא אפגוש בסאם.
נכנסתי לשירותי הנשים.

יצאתי מהשירותים נושמת בהקלה, וכשבאתי לפנות שמאלה בחזרה מבטי נאחז במה שקרה בהמשך המסדרון שבהם ניצבו השירותים.
הבטתי באלישיה מברישה את שפתיה מעל שפתיו של סאם בתשוקה , הבטתי בה לופתת חזק בראשו, ועל אף שסאם היה עם הגב מולי יכולתי לזהות אותו בבירור, וטוב… הוא לא בדיוק נרתע אחורה, ידיו נחו בעדינות על מותניה,
נכנסתי בסערה לשירותים, לופתת את השיש בחוזקה, מעיזה ומציצה במראה שממולי נוכחת לראות את מה שלא רציתי.
עיניי היו לחות במקצת, מחיתי אותם באגרסיביות,
אמבר, את לא בוכה בגלל סאם מילר! מובן?! ובטח שלא בגלל זה!
מוחי ציווה, אך לא הצלחתי לבלוע את המועקה בגרון.
לעזאזל איתו ועם מה שהוא גורם לי להרגיש!
משכתי באפי וגררתי את גבי על דלת השירותים ולא היה מעניין אותי שאני מונעת מבנות להיכנס פנימה, אספתי את רגליי אליי, ואחזתי בראשי בחוזקה.
נשימותיי היו קלושות אך נשמעו בקול צורם.
כל כך הרבה רגשות שהדחקתי עכשיו צפו להם פתאום ואני לא מצאתי את הכוחות להעלים אותם מחדש.
נתתי לדמעות להציף אותי, להצליף בי.
קיללתי את סאם בכל ליבי והרגשתי כאילו הוא נתן לי סטירה, לא פיזית למרות שהיא כל כך כאבה שתהיתי אם היא היית הממשית בכל זאת…
שנאתי אותו על כך שבמשך כמה דקות הוא גרם לי לדמיין את עצמי באותו מצב של אלישיה ולהתגעגע לאותו רגע כמוס שהיה נראה כאלו היה לפני טירליארדי שנים,
שנאתי אותו על כך שהוא השמיד לי כל פתח זעיר במילותיו, בשפת גופו שהוא רוצה את זה גם.
ובעיקר שנאתי אותו שהתבהר לי מה שניסיתי לעקור מליבי כבר הרבה זמן,

שיש לי רגשות כלפיו.