טיפוס על הר הוויאריקה,פוקון,צ'ילה

אל פסגת הר הוויאריקה מטפסים בקבוצות קטנות של 10-15 אנשים עם מדריך אחד. כל קבוצה יוצאת בזמן אחר מטעמי נוחות, קבוצתי יצאה בין האחרונות.
עם מגפיים מיוחדים , גרזני שלג בידינו כדי לא ליפול לתהום, קסדות לראשינו כדי שאם נפול לפחות דבר אחד יישאר במקום, משקפי שמש להגנה מהשמש שזממה לפגוע בעורנו ובגדים חמים לגופינו, התחלנו את הטיפוס הארוך והמתיש.

משולהבים, עם הכרת תודה על ההזדמנות שנקרתה בדרכינו אנו ממהרים לטפס והולכים מהר עד כמה שתנאי הדרך הקשים מאפשרים לנו. מדי פעם נופלים ולאור צעקות פזורות באוויר הבוקר הצונן אף מחליקים כמה מטרים למטה עד שמשתמשים בתבונה שלנו ונועצים את הגרזנים שלנו בשלג, מתרוממים ומתחילים לטפס מחדש.

השמש החמה מעל ראשינו , השלג החלקלק מתחת לרגלינו, המסלול התלול שאותו אנו נאלצים לטפס וההליכה התמידית, כל אלה מקשים על הטיפוס ומעייפות אותנו מאוד , אבל בסופו של דבר, מהבנה שהדבר יעניק לנו שמחה, אנחנו הבאנו את זה על עצמינו ,אז נא לשאת בתוצאות בבקשה. תודה.

המדריך משוגע. כל הזמן עוקף קבוצות אחרות (כנראה תחרות בין המדריכים מי יגיע ראשון לפסגה). הכל טוב ויפה ואנו אוהבים ספורט אתגרי אבל הדבר יוצר מקרים רבים של נפילות והחלקות ועד שכולנו מגיעים לפסגה אין אחד שאין לו שלג בתחתונים.

אז אחרי כמה עצמות שבורות הגענו לפסגה מחייכים וחבולים וכמובן, קפואים. קוטר הפסגה נמדד בערך כ – 20 מטר לכל כיוון כאשר פסגות מושלגות רבות בגדלים שונים נמצאות מסביבה.

התנתקתי מהקבוצה והתחלתי לטפס אף גבוה יותר אל אזור שאף אחד אינו מגיע אליו.
את המראות שראיתי שם , לא אשכח לעולם מאחר והייתי במרחק מטרים ספורים מלועו של הר הגעש , שהעלה אדים מסריחים שהפריעו מאוד לנשום. מטייל לי כאשר משני צדדי יש מרחב של מטרים ספורים. בכיוון אחד הנפילה היא אל תוכו של הר הגעש והכיוון השני הנפילה היא על דופן ההר. בשני המקרים הנפילה מבטיחה כיף אמיתי של פעם בחיים. פעם אחרונה בחיים. אני מתלבט לאן לקפוץ אך לא מגיע למסקנה אז ממשיך לחיות.

הירידה מההר שונה מכל דבר שראיתי וחוויתי – בצורת ישיבה על פלסטיקים והחלקה מהירה במדרון מתון יחסית.
בין נפילה והתהפכות, בין הבנה שהשלג באמת מגיע לכל חור, גם החלקתי כמו שהמדריכים ציפו שאעשה ולבסוף אחרי שכל העצמות חזרו למקומן – הגעתי שוב לתחתית ההר.