שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 5

פרק 5:
הושיבו אותי בכוח לתוך כרכרה. מיד אחרי שהושיבו אותי דחסו לשם את טומו, אייקו ואאואי. הם דחפו פנימה את האחרון מביננו, טומו. מישהו התיישב מקדימה יחד איתם והכרכרה החלה לנוע. אאואי מיד הכחיל. הוא נראה לא טוב.
"אאואי?" שאלתי בהיסוס.
"מחלת… ים… להקיא…" מלמל אאואי ושם את ידו על פיו כדי לא להקיא עלינו.
"תתרחק ממני!" צווחנו שלושתינו, טומו זחל לעברי והצטופפנו. אאואי נראה פגוע מעט אבל הוא היה עסוק מדי מכדי לספר לנו על זה. בהיסוס קמתי והתיישבתי ליד אאואי. עם חיוך ועיניים עצומות התחלתי ללטף את גבו.
"הכל בסדר, שמעת, זאת נסיעה של כמה דקות, הכל בסדר, רק אל תקיא עליי בבקשה." מלמלתי.
"את בטוחה שאת רוצה לעשות את זה? הא? אייקו גם את?!"
אייקו ואני ישבנו משני הצדדים עם חיוכים ועיניים סגורות. ליטפנו את אאואי בכתפיים שלו ומלמלנו שהכל בסדר. לא יכולתי לחשוב על עוד משהו חוץ מזה… ולמה הוא לא סיפר שיש לו מחלת ים?!
הכרכרה עצרה בחריקה. אאואי עדיין נראה כחול, דווקא מתאים לשיער שלו. על מה אני חושבת?!
הדלת של הכרכרה נפתחה והחיילים הורו לנו לצאת מתעלמים לגמרי מאאואי. ברגע שיצאנו אאואי העלים כל זכר למחלת הים שהייתה אצלו לפני שנייה. עמדנו בוהים בה פעורי פה בזמן שהוא מחייך בשויאות רצון.
"אאואי? אתה…?"
"בסדר." השלים אאואי את טומו מחויך לגמרי
"תתחילו לזוז כבר פרחחים." פקד עלינו החייל. השתוקקנו והתחלנו ללכת אחריהם. המון אנשים שלחו לעברינו מבטים. חלקם היו מתנשאים, במיוחד של אנשים שהיו בלבוש של עשירים או שהיו בכרכרות מהודרות. חלקם היו מבולבלים, גם אני הייתי מסתכלת ככה על ילדים עם שלשלות ואזיקים על רגליהם וידיהם. היו אנשים ששלחו אלינו מבטים מתנצלים, כאילו שהם מתנצלים על כך שאין ביכולתם לעשות דבר, אלו היו האנשים העניים. היו עוד הרבה מבטים, עצובים, משתתפים בצערנו… אבל המבטים שהכי הדהימו היו המבטים החמים ששלחו חלק מהאנשים. זה היה רק חיוך פצפון שנראה כל כך לא משמעותי בחיים, אבל לי זה גרם לתחושה פתאומית של חמימות בלתי מוסברת. לא יכולתי שלא להעלות חיוך חזרה.
"מה את עושה פרחחית?" שאל חייל והצליף בי עם שוט. הוא פגע לי בלחי, מיד הפסקתי לחייך. "מי נתן לך את האישור לחייך או ליצור קשר עיין עם אנשים אחרים?!"
עכשיו המבטים הפכו למזדעזעים, מבוהלים, אפילו חלק מהעשירים מחקו את הבעת ההתנשאות מפניהם. אנשים נאספו סביבנו. התחלתי לפחד קצת. התחלתי לפחד שהחיילים יכו גם אותם.
"מה האספה פה?! להתפזר! אחרת נקנה ונמכור לעבדות את כולכם פה!" צעק אחד משני החיילים שצעדו מקדימה. כל האנשים מיד התפזרו והעלימו עיין. לפחות כך זה נראה. בזווית העין ראיתי אימא שמנסה לגרור ילד שנראה בגילינו, מבטו היה המום ומזועזע. עיניו היו פעורות ופיו גם כן. בכל כוחי התעלמתי ממנו והמשכתי ללכת. ללכת כאילו דבר לא קרה. כן, אני צריכה להעלים עיין כמו שאר האנשים. טומו , אאואי ואייקו שלחו לעברי מבטים מודאגים. סימנתי להם עם היד שאני בסדר וחיוך קטן התפשט על פניהם, ומבלי ששמתי לב גם על פניי.
"עוד פעם אתם מחייכים פרחחים?!" צעק החייל, הניף את השוט והצליף בארבעתנו בבת אחת. לא השמענו הגה. נשכתי את הספה התחתונה שלי והתאפקתי לא לבכות. אייקו עשתה את אותו הדבר. טומו ואאואי רק תקעו מבטים מפוחדים בחייל ולא העזו לזוז מילימטר אחד נוסף.
"כמעט הגענו, בואו." אמר החייל. זה רק אני או שהקול שלו נהיה רך לרגע? לא אין מצב. אני מתחילה להזות דברים. זה לא טוב. בדרך חזרה אולי אני אתפוס תנומה קצרה. או שמחלת הים של אאואי לא תרשה לי ואני אצטרך למחם אותו כל הנסיעה? לא חשוב…
"הגענו." אמר החייל. נעמדנו מול דוחן של כלי נשק, כלי בנייה, חומרים ועוד דברים שאף פעם לא ראיתי.
החיילים החלו לסוכח עם המוכרים בזמן שאנחנו עמדנו ולא עשינו דבר חוץ מלחכות.
"יוקי…" לחש לי אאואי.
"מה?"
"את חושבת שהם כאן כדי לקנות כלי נשק כדי להתעלל בנו עוד יותר?"
"לא יודעת, אולי הם רוצים לקנות כלים שנעבוד איתם…"
"ששש." השתיק אותנו טומו, "אם הם ישמעו אתכם אתם תוצלפו." הצדק היה איתו. השתתקנו. לא פצינו את פינו עד אשר אחד החיילים הסתובב.
"קדימה ילדים." חיוך זדוני התפשט על פניו, "או יותר נכון עבדים. תתחילו לסחוב." הוא אמר, צחק והם העמיסו על גבינו ארבע שקים. לפי המשקל היו שם חומרי בנייה. הם החלו ללכת חזרה לעבר הכרכרה. בקושי שומרים איתם על הקצב, התקדמנו אחריהם. לא יודעת מה עם האחרים, אבל היה לי קשה להעביר כל צעד. פתאום הרגשתי שכל המשקל שהיה הרגע על גבי נעלם כלא היה. חשבתי שאולי אני הפלתי את השק, לא, לא נשמעה חבטה. אז התעלפתי? לא, עדיין ראיתי בברור את המתרחש מולי. המוני אנשים שהיו לפני שהגענו מאושרים שעושים קניות ובכל כוחם מנסים לא לדרוס אותנו