1896:פרק 1-ג'ייס.

ג'ייס ירד למטה בעקבות ריחם הממכר של מאפי השוקולד ואגוזים של אמו.
"קמתי" ספק אמר ספק צעק ג'ייס בעודו יורד במדרגות ולובש את חולצתו. החולצה עדיין הייתה לחה מזיעת אמש, אחרי שאחיו הצליחו לשכנעו ללכת למועדון פעם ראשונה. מייק, אחיו, אהב ללכת למועדונים, אבל פעילות המועדונים הפכה להיות מחתרתית אחרי שהוצא החוק שאוסר על התקהלות המונית של מעל 30 איש. זה היה אז, ב-2397, היום אנשים לא רוצים בכלל ללכת למועדונים. יש השכלה גבוהה, עבודה בשפע, ואחוזי פשיעה אפסיים. העולם נראה אחרת כאשר מארף קופר הצליחה לראשונה מאז הפיצוץ המחריב לשבור את ממדי הזמן והמרחב. ובשונה מאז, שבירה מבוקרת.
"בוקר טוב ג'ייס, הארוחת צהריים במקרר, רק להכניס לרנטו-גל ולאכול. יום נעים.." אמרה אמו ג'ייס, נשקה לראשו, ויצאה מהבית.
"מייק, חמש שניות ואנחנו ברנטו-בוס, אני מאחר" צעק לקומה העליונה לאוזניו הישנות של אחיו, ללא עוזר.
הוא הניח ברשלנות את תיקו על גבו. מיי חיכתה לו בחוץ, וכאשר יצא מהבית חיבקה אותו.
"אנחנו צריכים לדבר על אתמול.." לחשה באוזנו בקול רציני, הרבה יותר, ממראה העליז-תמידי.
הם החזיקו ידיים וצעדו לעבר תחנת הרנטו-בוס הקרובה ביותר לביתו. הם התמזמזו עד שהגיע הרנטו-בוס. בשלב הזה מיי קיפצצה ושיערה השטני קפץ איתה, וזהר באור השמש. היום היה יום אוגוסט חם. בעצם לא קראו לחודשים בשמות. לא קראו לזמן בשמות. הוא הל, בא ונשמר. לא קראו לו, הוא בא לבד. ג'ייס נכנס באי רצון איתה, מידיעה שככל שיתקרבו לבית-הספר היא תהיה יותר קופצנית. יותר קופצנית- יותר ציפייה לשיחה על אתמול.
הוא לא רצה לנשק אותה, הוא ראה אותה, וישר הצמיד את שפתיו לשה. הנערים שעמדו מסביב קראו קריאות עידוד, כמו אנשים שמעודדים מחזה נפלא, כמו ילדים שמלהטים ריב.
קטטותצ היו מחוץ צחוק. מתקוטט- לא משנה הגיל- ישלח לחודש עבודה בפרך במקרה הטוב.
עבודה בפרך אצל השליטה לואיזה- לא כיף חיים.
אבל ג'ייס ידע, או שהוא רק קיווה, איפה שהוא בתוכו, שהוא ומיי לא יקמיימו שיחה על אתמול.
לא יקיימו שיחה לעולם על אתמול.
ואז הרנטו-בוס חרק,
נעצר,
והנהג עמד עם אקדח קרני X תשעה עשר אלפא-וולט.