החיים בצל הכוכבים-3 *~*

אלי וג'יימס מעולם לא הוזמנו אל אולם המלוכה. הם הכירו מעט אנשים שהוזמנו לשם, אך אף אחד מהם לא חזר משם בדיוק כמו שהיה לפני כן.
ג'יימס הכיר את הארמון יותר טוב משהכיר את כף ידו, אך במסדרון זה מעולם לא ביקר. המסדרון, כמו שאר הארמון, נעשה מקרח, אך במסדרון זה היה דבר מאיים יותר מאשר בכל חלק אחר בארמון. גבישי הקרח היפיפים שעוצבו בצורות מיוחדות של גריפונים, נימפות וחיות רבות אחרות שלא הכיר הסתכלו עליו בזמן הליכתם האטית. השטיח מתחת לרגליהם נעשה מצמר כחול כהה ונמצא ציורים שונים של גבישי קרח נוצרים, והשלג היפיפה שרבים מהם לא ראו מעולם.
אל חדר הכס הובילו דלתות קרח בגובה שני מטרים לפחות שעוטרו בוורדים לבנים שנראו אמתיים אך בעצם נעשו מקרח בידי האמן המלכותי עלום השם.
כמו בידי סימן דלתות הקרח נפתחו בצליל מאיים יותר מכל דבר אחר שהשניים שמעו בחייהם. מולם נחשף חדר הכס, או במילים אחרות: גן העדן. ציורי קיר יפיפים של משני צורה לאורך שנים שנעשו בחלקם מבד, ובחלקם מקרח, פסלי קרח שנראו כאנשים חיים שישבו בנינוחות מול שולחנות קרח, ובקצה החדר כס המלכות. הכס הלבן כוסה במין בד אדום שבלט בחדר לעומת הגוונים הבהירים של הקרח, ועל הכס הדבר המאיים ביותר בכל הארמון: המלך.
המלך היה העתק מבוגר וגברי הרבה יותר מהנסיכה, בעולם הגדול היא לא יכלה להיראות כך אך כולם ידעו איך הנסיכה והמלך נראים, הם היו לחלוטין בלתי ניתנים להתעלמות. למלך היה שיער כסוף בגוון קריסטלים טהורים, עיניו היו כחולות כהות במיוחד כך שכמעט נראו שחורות ממרחק, אך פס לבן חצה את כל אחת מעיניו באלכסון מקצה הרשתית עד האישון. גוון עורו היה הלבן ביותר בארמון, ופניו הקשיחות היו נאות בצורה בלתי ניתנת להשגה, כמו אל בן אלמוות.
"היכנסו." קולו הדהד בין קירות הקרח. "האם אתם יודעים למה נקראתם לכאן היום?", ג'יימס ואלי נדו בראשם בזמן שהתקדמו אל עבר כס המלוכה, האוויר יכל להיחתך במספריים כשהמלך המשיך את דבריו. "הנסיכה מדליין ברחה.". המילים חזרו בראשה של אלי שוב ושוב, היא זכרה את מדליין מדברת על לברוח שוב ושוב לאורך השנים אך לעולם לא חשבה שהיא באמת תעשה את זה, ובהחלט לא הבינה איך זה קשור אליה ועל ג'יימס.
"איך זה ייתכן מלכי?" שאל ג'יימס, בקולו הייתה מעט תמימות אך אלי ידעה שהוא כנראה יודע דבר מה, היא הופתע שלא סיפר לה.
"אני לא יודע, חשבתי שאולי אתם שניכם, חבריה הטובים, תוכלו לספר לי דבר מה.", קולו הקשיח עם קולו מילה, אך בעיניו של המלך הייתה חמלה והבנה למצבם של השניים.
"מלכי, אני מצטערת אך היא לא אמרה לנו דבר.", אחרי כל שנות היכרותה עם ג'יימס היא ידעה שאם הוא לא אומר דבר, המלך לא צריך לדעת דבר.
"טוב אם כך, התכוננו. אתם יוצאים מעקבותיה.", מבטו מלא החמלה הקשיח גם הוא, "ואם לא תמצאו אותה אתם לא רוצים לדעת מה גדולה עצמתי.". המלך עצם את עיניו, אלי הבינה לליבו. מדליין הייתה הדבר החשוב לו ביותר בעולם כולו. אחרי שהמלכה אלאונורה מתה רק שנה אחרי לידת ביתם היחידה, המלך נשבר מבפנים, מדליין הייתה האור שעזר לו לצאת ממנהרת החושך אליה שקע יותר ויותר כל יום. בהיעדרה, אלי כמעט יכלה לדמיין את המלך נופל לחלוטין, מסגיר את עצמו לאפלה.
"אם כך נצא ברגע זה מלכי." בקולו של ג'יימס לא היה שום רגש, ואלי ידעה שתכנית כבר נרקמה במוחו.