שני כוכבים! מטרה אחת! – פרק 1

חלק ראשון: כדור הארץ
פרק 1:

אין לנו מקום אליו ללכת. אין לנו חיים מחוץ לגדרות. אין לנו כלום חוץ מעצמינו…
"יוקי." אמר טומו. הרמתי את ראשי שהיה חבוי כל הזמן בברכי. "אוכל." אמר.
רחרחתי מעט. "אתה צודק. כדאי כבר לעמוד ליד הסורגים." אמרתי וקמתי.
טומו קם. הוא הלך כדי להעיר את אאואי שישן. אאואי, הוא סבל הרבה היום. הצליפו בו מאה פעמים כעונש על זה שהפיל אבן. עיין ימין שלו ספגה חמש מכות רצופות, מעניין אם היא תחזור לקדמותה.
"אאואי קום." אמר טומו וניער אותו בעדינות, לאחר מכן הוסיף, "אתה בסדר?"
אאואי פתח את עיין שמאל שלו, עיין ימין שלו הייתה חבושה ברטייה. הוא הביט לרגע סביבו.
"זה נגמר?" שאל בלחש והתרומם לישיבה. כנראה הוא עדיין לא התאושש ממאה המכות שקיבל.
"כן זה נגמר." אמרתי, קמתי והלכתי לעבר שניהם. נשמעו צעדים כבדים מכיוון המסדרון. טומו עזר לאאואי להתרומם והלכנו לעבר הסורגים.
"הנה אתם פרחחים." אמר אחד החיילים, שמם לא ידוע לי. "ואתה," הוא שלח מבט חודר לעבר אאואי, "אתה לא מקבל אוכל היום על חוצפתך, תחזור מייד למקום שלך!" צעק עליו.
אאואי הרכין את ראשו, אך לא זז מהמקום. לפני שהספקתי להבין מה קורה אאואי עף אחורה והוטח בקיר. רק עכשיו שמתי לב, שרגלו של החייל נכנסה בין הסורגים. הוא בעט בו!
טומו ואני שלחנו מבט לעבר אאואי שניסה להתרומם. דמעות הציפו את העיין שלו. החייל רק חייך.
"זה מה שיקרה גם לכם פרחחים אם תתחצפו." אמר ונתן לכל אחד מאיתנו צלחת עם עשר חתיכות לחם. זה אמור להספיק לנו ליום שלם, כלומר מהרגע שבו השמש שקעה עד הרגע שבו השמש תשקע ליום הבא. לקחנו ממנו את הקערות וזזנו בצעדים גדולים לאחור כדי שלא יתעצבן.
הוא התחיל ללכת ופתאום הסתובב. "מאוחר יותר, אתם הולכים לקבל עוד פרחחית לתא. תהנו." אמר, התחיל לצחוק והלך. עקבתי אחריו עד שיתרחק, בשנייה שצעדיו לא נשמעו והוא נעלם מין האופק טומו ואני זינקו לעבר אאואי.
"אאואי! אתה בסדר?" שאל טומו, הניח את הצלחת שלו בצד, התיישב על ברכיו וליפף את ידו סביב גבו של אאואי. דמעות ירדו מהעין שלו, ידיו רעדו ורגליו גם כן. אני פשוט לא יכולה להשאיר אותו ככה.
"אאואי, אל תדאג. נצא מכאן! יום יבוא ונצא מכן! נכון, טומו?"
"כן." הוא חייך ושלח מבט לעברי, "יום יבוא ונצא לחופשי מהמקום המטונף הזה!"
אאואי לא ענה אלה רק המשיך לבכות בשקט. שלחתי לעברו מבט עצוב.
"בואו נתחלק באוכל." הצעתי. אאואי הרים את מבטו. חייכתי, אני לא אוהבת לראות אנשים בוכים או עצובים. אני אוהבת לראות אנשים שמחים, גם אם הם נמצאים במקום כזה, הם חייבים לקוות ולשמוח!
"אבל…" התחיל לומר אאואי, "אתם בטח רעבים ו-"
"שטויות." מחה טומו, "אם אתה לא מקבל אוכל, אז אנחנו נתחלק איתך. הרי גם אתה היית עושה אותו דבר למעננו נכון?"
"כן." אמר אאואי ומחה את הדמעות, "אנחנו חברים! אנחנו תמיד ביחד נכון?"
"כן!!!" טומו ואני אמרנו. שלושתנו הרמנו את יד ימין שלנו, כשהאצבע המורה שלנו מורמת למעלה, כסימן לתקוות השלום שלנו, התקווה, החברות