בלאד : השקרים של לוס פרק 24

"לוס!" קריאה נשמעה מקרוב, הרמתי את מבטי מהאדמה והבטתי במכונית שנעצרה לצידי.
האלפא רומאו השחורה שעמדה לצידו וראש הציץ ממנה, מולי נעמדה בולרית חומה ועיניים חומות שהביטו מי בעד למשקפי שמש שחורות. אני שהייתי טרודה מחשבות לא עניתי לו כי לקח לי זמן להבין שהוא קרא לי, ידעתי שזה ג'סי אבל לא קלטתי את השם שלי.
"לאן הלכת? ג'ון כועס עלי שגיליתי לך שרקס אח שלו." אם הייתי יכולה לספר לך הייתי מספרת שראיתי לעזאזל רוח רפאים. אני עדיין נמצאת בשוק טוטאלי ממה שקורה כאן, הרגע בנינו כאן קבוצת מרגלים, אני הבוס, סמית' הוא הסגן שלי וברנדי היא המרגלת שלי. עכשיו יש לי עוד מלא דברים למצוא בשביל שאני יוכל להתקדם קדימה ולשלוח את ברנדי למשימה חדשה, בנתיים היא אוספת לי את כול המידע שאפשר אבל עד שנמצא מידע ממשי אני אצטרך לשבת וללמוד את
כול הנושאים על משפחת הדם ועל המכונות של העברת כוחות.
"הלכתי לבקר חבר." אמרתי בקצרות, אני עדיין לא בטוחה מה אני יכולה לספר ומה אסור לי לספר.
"כול כך הרבה זמן?" כבר יכולתי לראות שהשמש התחילה לשקוע, הערב ירד וכול הצהריים התבזבזו לי על הנסיעה אל המפעל, נסיעה ארוכה שיכולתי לקצר למספר שניות אם הייתי רצה. זאת גם הסיבה שלא עשיתי רישיון, אני יכולה להגיע למקומות מרוחקים במספר שניות או דקות אם אני עושה הפסקות באמצע הדרך בשביל להסדיר את הנשימות שלי.
"מה אני יגיד, הוא אחלה בן אדם." הדיבור שלי היה קר, יכולתי לשים לב לטון המשתנה שלי והייתי יכולה להרגיש בעיניים הנועצות והשואלות אותי אם אני בסדר, ג'סי לא היה בטוח מה לענות לי אז הוא פשוט ניסה לחייך.
"דרך הגב, אם את רוצה לגלות מי זה המודיע של אלי כדי לך למהר." הוא אמר וסגר את חלון המכונית, הבטתי בו בעיניים קרות והוא פשוט נסע מהמקום. הייתי באמצע הדרך ללכת לארמון והדרך עוד הייתה ארוכה לפניי. רציתי פשוט לעשות לי סדר במחשבות ולהתחיל לתכנן תוכנית, כי אחרי היום הזה הכול עומד להשתנות.
רגע, מה?
המודיע של בלאד מהמפעל הגיע לארמון, אני חייבת לדעת מי זה. הרמתי את ראשי מהאדמה והסתכלתי קדימה, אחרי מספר שניות כבר הייתי בכניסה לשטח הארמון והעברתי את מבטי על שטח האימונים שאף אחד לא נמצא בו, הוא היה ריק והתחלתי לתהות לאן הם נכנסו ולאיזה חדר.
"לוס, אם את מחפשת את כולם הם נמצאים בחדר הישיבות." קייטלין ישבה על המדרגות ושיחקה בפלאפון שלה, כבר הרבה זמן שלא ראיתי אותה אבל היא התנהגה כרגיל כאילו אני נמצאת פה בכול יום. בכול השבועיים האלו שאני נמצאת בארמון הזה אולי דיברתי איתה פעם אחת רק שהגעתי לכאן והיא קפצה עלי בחיבוק וחנקה אותי כמעט.
"אוקי, תודה." פניתי אליה ועליתי במדרגות, עדיין עם מליוני סימני שאלה על פניי. הסקרנות של מי הוא המודיע של אלי התחילה לבעבע בגופי, רציתי להתפרץ אל חדר הישיבות, לתפוס את המודיע בצווארו ולבדוק מי הוא. הוא הרי קשור לבוס במפעלים כי הוא יודע משהו על המלחמה שמתקיימת נגד שומרי הערפדים של בלאדליינס, הוא כנראה גם מכיר אותי ואם הוא מוכר מידע שקרי אני רוצה לדעת על זה.
הדלת של חדר הישיבות הייתה סגורה והייתי יכולה לשמוע את כול הקולות שם, שמעתי את קולה של קיילה, את קולה של ליאה, את קולן של האחים רוי וארינה, את קולם של שון ואלי ועוד שאר חברי הצוות. עדיין לא רציתי להתפרץ ולהפריע אז פשוט נשענתי את הדלת וניסיתי לשמוע על מה הם מדברים, ובאמת שלא רציתי לגרום להם לשנוא אותי אבל ככה הרגשתי כשהם התחילו לדבר עלי.
"היא מסתירה משהו גדול, אנחנו חייבים לגלות." אמרה קיילה בקול עצוב, באותו הרגע שמעתי את אלי צוחק והוא לא מנסה להסתיר את הצחוק שלו.
"אף פעם לא סמכתי עליה, נכון היא עזרה בהתחלה אבל היא לא הייתה כאן שבוע שלם." אה ומעניין באשמת מי זה, אתה היית זה שכלא אותי, אתה זה שאיימת עלי שתגרום ללב שלי להישבר וכך הוא ינצח אותי. הוא חושב ששבירת לב תהפוך אותי לחלשה אבל זה לא נכון, זה יהפוך אותי למפלצת, זה יהפוך אותי לאדם שהוא לעולם לא ירצה לפגוש, זה יהפוך אותי לציידת העמוקה ביותר שנמצאת בגופי.
"זה לא שהיא משקרת לנו, היא הסתבכה בצרות גדולות עם המלחמת צללים הזאת. לא רק שקראו תיגר על השומרים אלא גם התחילה מלחמת צללים בין הלוטוסים, זה בוודאי לא יגמר בטוב." אמר רוי והגן עלי, באמת שרציתי לספר להם מה קורה, לספר למה מה אני מסתירה מהם אבל אני לא יכולה. לא סתם סיפרתי שקרים במשך כול הזמן הזה, לא סתם הוספתי שלדים לארון שלי, לא תם הרחקתי את עצמי מהם. הכול היה בגלל סיבה מסוימת, רק שהפעם זאת לא סיבה אחת אלא אלפי סיבות שאני מעדיפה שהם לא ידעו.
כי אני לא יודעת בדיוק מה יקרה אם אלי יגלה שההורים שלו חיים ואף אחד לא סיפר לו, אבל הבעיה שאני לא בטוחה שהם באמת חיים או שזאת שמועה.
"השאלה היא אם אנחנו יכולים לסמוך עליה עם המודיע או שעדיף לנו להסתיר ממנה, היא הרי לא נמצאת כאן." אני כאן, אני כאן.
אבל רציתי להישאר עוד קצת בצללים כדי לגלות מה הם חושבים עלי.
"אני סומך על לוסיאן." זה היה קול שלא בדיוק הכרתי אבל הוא נשמע מוכר, זה היה הקול של המודיע.
"איך אתה יכול לסמוך עליה אם אתה לא מכיר אותה?" הפעם אלי היה זה ששאל אותו.
"ואתה?" פנה המודיע לכיוונו של אלי, הוא הרגע דיבר בחוצפה אל אלי וזאת אומרת שהוא מכיר אותי, ידעתי שהכול היה מוכר. לקח לי זמן להבין של מה הקול אבל ככול שהוא דיבר ודיבר והגן עלי בפני עלי הזיכרונות של הקול עלו על גדותיהם, רק לפני מספר ימים נפגשתי איתו בארמון של בלאד. זאת החבורה של בלאד שמורכבת ממנו, מוולדאק ומטרייסון שני החברים הכי טובים שלו, וולדאק עזב את הארמון של בלאד אבל טרייסון נשאר לגור שם, ואם אני מזהה נכון את הקול הוא המודיע של בלאד ואם הוא אכן מודיע של בלאד, אני לא יודעת מה אני יעשה.
פתחתי את הדלת בתנופה ועיניי נחתו בדיוק על מי שלא רציתי שהם ינחתו "טרייסון!" בהיתי בו.
"לוס." הוא אמר ונעמד, התנשמתי בכבדות בשביל להבין מה הולך כאן.
"או לא, לא, לא , לא , אתה המודיע?" שאלתי בתדהמה, טרייסון פתח את הפה בשביל להגיד משהו אבל אני רק נעצתי בו את המבט שלי. טרייסון הוא המשפחה שלי, הוא יודע שאני עובדת אצל אלי איך זה שהוא שומר את זה בסוד ממני? בלאד יודע שאני עובדת אצל אלי, לא יכול להיות שהייתי כועסת עליו אם הוא היה מספר לי שהוא המודיע שלו. להפך, הייתי עושה הכול בשביל לעזור לו, אבל לדעת שהוא פעל מאחורי הגב שלי גורמת לי לרצות להרוג אותו.
"אני מצטער שלא סיפרתי לך, אבל הייתי חייב לשמור את זה בסוד ממך." הוא אמר.
רגע אם טרייסון המודיע זאת אומרת שהוא עובד במפעל, ואם הוא עובד במפעל, הבוס יהרוג אותו אם הוא ידע שטרייסון מעביר מידע לאלי גרין.
"אם אתה המודיע, זאת אומרת שאתה עובד במפעל," פערתי את עיניי.
"לוסי,"
התחלתי ללכת לאחורה, לצאת מחדר הישיבות "לא, לא, לא," מלמלתי "אלוהים אדירים אתה עובד במפעל!" לא שאלתי אותו, הייתי נסערת מידי בשביל לשאול אותו, זרקתי עליו ישר את הפצצה שהייתה בראשי. הוא עבד במפעל והוא שקר לי, אני מוקפת בשקרים מכול הכיוונים וזה לא משנה אם זה שקרים שלי או שקרים של אחרים שמכוונים כלפי.
"תרגעי," הוא ניסה לתפוס אותי אבל אני רק דחפתי אותו, הוא מכיר אותי, הוא מכיר אותי כמו הבת שלו הוא יודעת שאם אני נסערת אני יכולה להזיק לו ואם הוא יגע בי אני יכולה לפגוע בו יותר מידי או אפילו להרוג אותו. אבל הוא עדיין רוצה לתפוס אותי אבל אני עדיין לא נותנת לו לגעת בי.
"הוא יהרוג אותך, הבוס של המפעל יהרוג אותך." הנחתי את כף ידי על פי, סוגרת בפני טרייסון את המרחב שלי, בונה את החומה מחדש ולא נותנת לו להתקרב. עכשיו כול מה שהיה בחדר הישיבות, כול מי שחשב שאני השקרנית פה יגלה שגם את השקרנית הכי גדולה הפילו בפח, ויותר מיזה, מי שהפיל אותי בפח הוא המשפחה שלי.
"את יודעת על המפעל? את חייבת להתרחק משם לוס, יהרגו אותך,"
דמעות הציפו אותי מכול הכיוונים, לא חשבתי שאני אבכה אי פעם בפומבי וכולם יראו אותי אבל ההרגשה הזאת על להיות נבגדת גורמת לי להישבר, והדבר הכי מצחיק, מי ששבר את לבי כרגע לא היה אלי , זה היה טרייסון.
"כבר הייתי שם, אם הם יהזו רק להתקרב אלי אני יעשה להם את המוות. אבל אתה, אין לך כוחות-"
"אני לא לבד שם לוס-" הוא עמד לצעוק.
"לא אכפת לי!" קטעתי אותו "אתה שקרת לי, לא סיפרת לי ולא נתת לי את האפשרות להגן עליך!" צרחתי עליו, מה שאף פעם לא עשיתי.
"לוסיאן גולדינג, תשתקי ותביא כבוד למבוגרים!" הוא צרח עלי, נשמתי נעתקה ממני וקרסתי על הרגליים, טרייסון אף פעם לא הרים עלי את הקול, הוא אף פעם לא צרח עלי.
אני רק ניסיתי..
"אני יודע שאת רוצה להגן עלי אבל אני לא היחיד שם, גם וולדאק שם." פערתי את עיניי.
הרמתי את עיניי לעברו "דברתי עם וולדאק, הוא אמר שהוא לא קשור למפעל, שהוא לא יודע דבר. הוא שיקר לי, המשפחה שלי שיקרה לי." זה היה קש הגמל ששבר את הלב שלי לשניים, הייתי נסערת יותר מידי וחשבתי שאני עומדת להרוג מישהו, רציתי להרוג מישהו, רציתי לפגוע בעצמי רק בגלל שהייתי פטתית מידי. תמיד חשבתי שאני נמצאת בראש הפרמידה אבל היום גיליתי שאני נמצאת בתחתית וכול מה שידעתי, הוא שווה לאפס למה שטרייסון ידע או וולדאק ואם אני יגלה שבלאד גם חלק מהשקרים האלו..
"הוא לא יודע דבר, ואני מקווה שאת לא תספרי לו. אל תספרי לאף אחד על המפעל, בנתיים," הוא אמר לי, כאילו הוא קרא על מחשבותיי. והמילה הוא הצביעה על בלאד, זאת אומרת שבלאד לא יודע דבר ממה שקורה כאן.
"וזה נוגע גם אליכם שומרים, המידע שאצל לוס ואצלי הוא בעל כוח אפל במיוחד, שיגיע הזמן אתם תדעו אבל אל תלחצו עליה בשביל שהיא תספר לכם. עדיף לכם ככה, תסמכו עלי."
זה נכון, כי הם לא סומכים עלי.
"אל תבכי אהובה, אני מבטיח לך שלא יקרה לי כלום, אני שומר גם על וולדאק אני מבטיח לך."
משכתי באפי "אל תבטיח הבטחות שאתה לא יכול לקיים." נעמדתי על רגלי אחרי שהתחלתי לחבר את הלב בחזרה, השבירה לא הייתה מרה כמו שחשבתי אבל היא בכול זאת הייתה כואבת. הכי מצחיק שאני מרגישה שזאת לא תהיה הפעם הראשונה שישבר לי הלב, השקרים ממשיכים וממשיכים ועליהם אנחנו חיים ובזכותם אנחנו גם מצליחים לחיות.
כי בעולם הזה, שולטים השקרים.