כבוד השר – פרק 2 (18+)

בעקבות תיאורים בסיפור – הקריאה היא מגיל 18+
כבוד השר – פרק 2

אני צועד בין מסדרונות בית הספר. הילקוט השחור עם ציור הגולגלת הלבנה על גבי. כשאני עושה צעד ראשון לתוך מסדרון של השכבה שלי בבית ספרי, "גינים", אני כבר שומע את ההתלחששויות.
מאז היציאה שלי מהארון, מאז שלקחתי אומץ ואמרתי מה שהאנשים לא תומכים בו, מה שהממשלה שלנו לא תומכת בו, נהפכתי לסוג של לעג. גברים צוחקים עלי, נשים מרחמות עלי. אני שונא את זה.
אני מביט על הבנות בשכבה שלי, רובן מפותחות, מתלבשות כרצונן – רובן הולכות עם שורטים קצרים, ג'נסים צמודים וחלק עליון קצר. רוב הבנות אוהבות שרואים להן את הפופיק ואת מה שמעליו. הבנים לעומתן הולכים רובן עם גופיות, על מנת להבליט את השרירים שלהם. אני אשקר אם אגיד שזה לא עושה לי את זה, זה עושה לי את זה מאוד.
כמו כל בוקר, אני נכנס לשירותים בבית ספרי. עומד מול תא ההשתנה שמיועד לגברים ומוציא את איבר מיני ממכנסי הג'ינס השחורות שאני לובש. כן יש לי קטע לצבע שחור.
אני אוחז באיבר מיני ומביט בו, מסתכל על קשת הפיפי שלי יוצאת ממנו וקולעת במטרה. איברי מאוד יפה, אורכו בזקפה הוא כ-17 סמ', הוא אבה ותמיד מגולח. אני אוהב לגלח אותו תמיד, זה נותן לי הרגשה טובה שהאזור נקי שם, לא בשביל פרטנר לסקס. למען האמת אני די בתול, עדיין לא התנסתי במין. וזה מצחיק בלהתחשב בכך שבחצי שנה האחרונה אני נמצא בזוגיות.
אני מסיים להשתין, מכניס את איבר מיני לתוך התחתונים וסוגר את המכנסיים. אני מתקדם לשתוף ידיים בכיור, מביט בי במראה. מולי מופיע נער בן 17, חלק בפניו, שיערו בצבע בלונדיני חלק. על גופי גדלים מדי פעם שערות, אני אני תמיד מוריד אותם. אני אוהב גוף חלק.

אני יוצא מחדר השירותים, מתקדם לכיתה. שם כבר נמצאים רוב התלמידים יושבים על הכיסאות, מביטים על השעונים שלהם ומחכים לצלצול שצריך להישמע בכל רגע, ואז יתחיל יום הלימודים העמוס.
אני מתקדם לכיוון השולחן שלי, אני יושב לבד. זה לא בגלל שאין לי חברים בכיתה, זה בגלל שהחברים היחידים שלי שם יושבים זה ליד זה, ואני נאלץ להסתפק במקומי לבד. רציתי פעם להציע להם להתיישב לידי, אבל זה לא נעים להפריד בין זוג. בכל זאת, מאז שהם נהיו ביחד הם נהיו דביקים.
אנאל יושבת ליד גייר, ידה מלטפת את רגלו, נוגעת בה בצורה הכי אינטימית שיש מתחת לשולחן, מוודא שאף אחד לא ישים לב. ובאמת אף אחד לא שם לב, מלבדי, כי אכשהו אני תמיד שם לב לדברים הכי קטנים וסוטים. לא סתם יש סטיגה על הומואים שהם האנשים הכי סוטים שיש. אולי יש בזה משהו.
כשאנאל מבחינה בי, היא מרימה מהר את ידה מרגלו של גייר ומניחה אותה על השולחן.
"היי דון" היא פונה אלי בחיוך שלה, "בוקר טוב"
"בוקר טוב" אני עונה ומביט לשניהם. גייר מחייך אלי את החיוך הממזרי שלו. החיוך שצריך להסגיר לי מה הוא עשה עם אנאל אתמול. לא שזה מפריע לי, שיהנו, הם סך הכל בגיל שלי ואני מצפה מהם שיעשו את מה שעושה להם טוב.
גייר הוא חבר טוב שלי מכיתה א', עברתי איתו הרבה דברים בחיים שלי.הוא הראשון שידע עלי שאני הומו, והוא זה שדירבן אותי לצאת מהארון. הוא אהב שאני שונה, כי גם הוא היה שונה מאוד בדעות שלו. הוא היה מאוד שמאלני, אבל הוא היה מפחד להביע את העמדות שלו בציבור. הוא היה שמאלני קיצוני מאוד, כשהיינו מדברים רק שנינו הוא היה מדבר איתי כיצד בא לו לפוצץ את החיילים ששומרים מחוץ ל"ערי השלווה", ולמה הוא חושב שלפי דעתו הם פושעי מלחמה. על כמה הוא מרחם על כל הערבים המסכנים שלא עשו כלום. והוא צודק, אבל לפעמים הוא שוכח לראות במשוואה גם אותנו. לא שאני מצדיק את הפעולות שאנחנו עושים, המדינה שלנו גם ככה מחורפנת. אבל לפעמים הוא מדבר עלינו, על כולנו, כאילו אנחנו הפושעים הכי גדולים כאן. ואני מאמין שהוא לא היחיד שחושב ככה, אבל כמוהו הרבה אחרים מפחדים להביע את העמדה שלהם בחוץ. הם מפחדים להישפט על פי "חוק הבגידה" שאוסר להביע דעות שהממשלה לא תומכת בהם.
ואם מזכירים כבר חוקים, אז עוד חוק שהממשלה חוקקה היא שמעכשיו לא ניתן יהיה להדיח בשום בחירות את המפלגה שקיבלה רוב קולות. על מנת לשמור על יציבות המדינה, לפי דבריהם, הממשלה שקיבלה בבחירות האחרונות את מספר הקולות הרב ביותר, תמשיך להיות בראש הממשלה. ניתן יהיה לעשות בכל כמה שנים הצבעות דמוקרטיות על מנת לבחור שרים נוספים לממשלה. אבל לא לשנות את המפלגה השולטת. כל צורת הבחירות השתנתה לחלוטין מאז ההחלטה הזאת, ולכן מלבד המפלגה ששולטת לא קמו מפלגות אחרות. שרים התמודדו בבחירות לבדם, כל אחד בא עם הדעה שלו ואמר מדוע הוא צריך להצטרף לממשלה, ולמפלגה ששלטה. אותה מפלגה ששולטת היום נקראת "מפלגת הסדר", שמטרתה לסדר את העולם לפי העקרונות שלה. העקרונות "שהרוב תומך בהם".

סוף היום מגיע בשעה שלוש. אני, אנאל וגייר מתקדמים לכיוון אולם הספורט העירוני. שם אנחנו מבלים את רוב זממנו כשאנחנו מביטים בגייר משחק בנבחרת הכדורסל של העיר שלנו, תל אביב. הם מעבירים שם אימונים באופן קבוע, רוב השחקנים אוהבים לשחק בלי חולצה באימונים. המאמנים שלהם לא מחייבים אותם ללבוש חולצות בדרך כלל באימונים בגלל החום. אבל במשחקים הם מחויבים ללבוש את החולצה עם סמל הנבחרת. הצבע של הקבוצה הוא ירוק כהה, ועליו יש מאחורה את הסמל של מפלגת הסדר. בעבר היו בכל הקבוצות בארץ לובשים מותגים ועליהם כל מיני סמלים שממנים את הקבוצות, אבל מפלגת הסדר החליטה שזה יפעל אחרת מהיום. מאז שענף הספורט יצא מכלל שליטה, היא החליטה לממן אותו על ידי תקציב הממשלה. כל קבוצת ספורט חייבת להיות מזוהה עם סמל המפלגה.
אני ואנאל יושבים בקהל ומביטים בגייר, הוא אוהב להתאמן עם חולצה. לא בגלל שאין לו גוף שהוא לא יוכל להשוויץ בו, בגלל שאנאל ביקשה ממנו שהוא לא יוריד חולצה. היא לא אוהבת לראות את הבנות האחרות בקהל מביטות בו. היא טיפה קנאית. האמת יותר מטיפה, פעם אחת היא נעלה אותו מחוץ לביתו בגלל שהוא דיבר עם השכנה הצעירה שלו יותר מעשר דקות. היא קצת מטורפת בקטעים האלו.
בקהל יושבים לא מעט בנות שאוהבות להביט בבנים. רובם בגיל שלנו, קטנים מאיתנו וחלק קטן גדולים מאיתנו. לא ניתן יהיה לראות באולם הספורט העירוני בשעות האלו אנשים שהם עוברים את גיל ה-21. לא מעט מחברי נבחרת הכדורסל, הולכים לאותן מעירצות שמביטות בהם. מפלרטטים איתן, מזיינים אותן. יום אחד אפילו התחילה איתה אחת המעריצות פעם, היא נגעה ברגלי, בדיוק כמו שאנאל אוהבת לגעת ברגלו של גייר.
ידיים עצמו את עיני. לא הייתי צריך להתקשות בשביל לדעת מי עושה זאת, איתן.
הוא חיבק אותי מאחור, העביר את ידו חזה שלי ורצה לנשק אותי. אבל הוא לא היה יכול, אסור לנו להתנשק. אסור לנו להתנשק כשרואים אותנו בחוץ. אז אנחנו לומדים להתאפק. ואני חייב לציין לטובה את ההתאפקות של איתן.
איתן גדול ממני בשנה, הוא בכיתה יב', אבל לומד בבית ספר אחר. הוא יצא מהארון בערך בתקופת זמן איתי, ובגלל ששנינו היינו הדיבור החם של האזור בגלל הנטיות שלנו, ככה הכרנו אחד את השני. יצאנו כמה פעמים, הפעם הראשונה שהתנקשנו הייתה בדייט החמישי שלנו. זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי שפתיו של גבר.
איתן הוא האקיטיבי, אני הפסיבי. אנחנו מדברים הרבה על מין, אבל עדיין לא עושים זאת. בגללי, אני מונע ממנו. אף פעם לא ראיתי את איבר מינו, אבל הרגשתי אותו כמה פעמים מזדקף כשנגעתי באזור שם. הוא לעומת זאת ראה את איבר מיני פעם אחת כשהשתנתי. הוא מאוד רוצה להגיע איתי למגע אינטימי, אבל אני דוחה אותו כי אני עדיין לא מוכן. וזה שקר, אני רוצה להתנסות. אבל אני מפחד, אני מפחד שאיתן יהיה הראשון שלי.
למרות שאיתן הוא האקטיבי, אני זה שיותר בוגר ממנו. וזה מצחיק, כי לרוב האקטיבים הם הבוגרים והפסיבים הם לא. איתן הוא מאוד ילדותי, שיערו שחור וארוך, הוא אוהב לאסוף את שיערו עם קוקו. לא שזה מפריע לי, אבל תמיד העדפתי גברים עם שיער קצר. בחיים לא אמרתי לו את זה.

כשהמשחק התחיל, המבט שלי הופנה מהר לשחקנים. חיפשתי אחרי אחד השחקנים האהובים עלי שם, טומי. הגבר שבגברים, בעל הקול המחוספס. הזייפים הבולטים על פניו, שיערו השחור והקצוץ, שרשרת הזהב סביב צווארו. מבט עיניו הקשוח. הוא אלוהי, הוא פשוט טומי. אין איך לתאר אותו. הוא אוהב להתאמן בלי חולצה, כי כולן אוהבות את זה. אבל בחיים לא ראיתי אותו עם חברה, אבל הרבה מדברים על כך שהוא משיג סטוצים. אפילו פעם הייתה שמועה שאת הבתולין שלו הוא איבד בגיל 15 באולם ספורט שאנחנו כרגע יושבים בו, כשהוא היה במקלחות עם לא פחות מ-3 נערות שהיו גדולות ממנו בחמש שנים.

באולם הזה יושבים בערך החברים היחידים שיש לי. אנאל מימני, איתן משמאלי. ועל המגרש מתאמנים להם טומי וגייר.
אנחנו לא סתם חברים. יש לחברות שלנו הרבה דברים משותפים, הרבה מחשבה. אנחנו לא כמו בני הנוער הרגילים, אנחנו אוהבים לחשוב מחוץ לקופסה. ובקרוב מאוד המחשבות שלנו יתחילו לממש אותם.