היום הראשון במחלקה ד’

אני לא זוכרת מה הם אמרו לי לפני ששתלו עט זול ומצייץ בידי וכמו אנסו לחתום.
אני לא זוכרת מה הם עשו כדי להביא אותי למקום בו רצו שאהיה, אני לא זוכרת מה עשיתי , עם מי ולמה, לא זכרתי איך אני מרגישה. מין ריק תוך גופי לא מוסבר שמשמש כמבודד לנשמה, או למוח, תלוי איך פלוני מעדיף להסתכל על הדברים.

לא הספקתי לעכל את הסיטואצייה וכבר הושיטו לי את מדי בית החולים.
לא היו הם חלוקים לבנים בעלי שרוול ארוך שמשמש גם להגבלה בעת הצורך, אלא חולצה כחולה ורחבה עטורת פרפרים לבנים וזוג מכנסיים צהובים בוהקים מבד סקביאס אשר הדיפו ריח חריף של שתן מזוקק ומלבין תעשייתי, שאם לומר את האמת אני מניחה שאם עוד נותרה בי טיפת תאווה מסוימת לחיים, פשע האופנה הזוועתי הזה גזל אותה ממני.

בחורה בהירה, נמוכה ותכולת עיניים בעלת מבטא רוסי תפסה בכתפי וליוותה אותי למה שככל הנראה יהווה לי בית בתקופה הקרובה.
נכנסנו לחדר, היו בו שתי מיטות, חלון ושידה. גם מהסדינים נדף אותו הריח הכמעט מכאני של המדים.
"תתפשטי" אמרה בטון מרוגז ומלא יאוש, וחשבתי לעצמי-איזו אישה מסכנה. יום יום חיה מחדש את הקודרות והעצב שחודרים לך לעצמות מהרגע שאתה נכנס לבית הזכוכית הזה. אקל עליה, החלטתי. ולא אנהל מלחמות מיותרות.

פשטתי מעליי את פריטי הלבוש היחידים שהיו לגופי מאז אותו לילה, בו זכיתי לראות בבהירות יתרה את עצמי מתנפצת לאלף אלפי רסיסים. נותרתי בתחתון מינימליסטי שמי יודע כמה גברים זכו להסיר ממני בעבר, ובחזיית תחרה שנתנה לחזה שלי מראה מעט יותר אטרקטיבי משהוא באמת, כמו שאני אוהבת.
בחנה אותי. מכף רגל ועד ראש. כל סנטימ', כל פגם וכל שלמות. היא ראתה הכל.
אני לא רגילה כשמסתכלים על הגוף שלי ככה, אני לא יודעת מה לעשות. לו הייתה גבר, היה זה סיפור אחר. התאווה בעיניהם במאיות השנייה הללו בהן מכה בהם התודעה שהם הולכים לדחוף את הזין המטונף שלהם לתוך ילדה בת 15,אין שנייה לה.
ואילו האחות שעד היום אין אני יודעת את שמה,הסתכלה בי במבט רחמים שהחליף את הקרירות שהפיצה. כי לא ניצבתי אל מולה מאופרת בעשרות מסיכות,מבושמת בקצת ביטחון עצמי,היציבה שלי לא הייתה סקסית בשום צורה. הייתי שפופה קמורה וחסרת חיים.
היא לא הביטה בפניי,היא הביטה בעיניים שעייפו מלדמוע.
לא הביטה בחזה הזקור והשופע, אלא בסימני הכוויות שמפאת היותה אמפתית לא יכלה להתעלם מנוכחותן. לא הביטה בבטן,אלא בצלקת אחת ויחידה שתפסה את עינה וכמו סירבה לשחרר,צלקת באזור הרחם. כאחות היא הבינה את המשמעות של הצלקת הזו. לא הביטה ברגליים, אלא התבוננה בחתכים העמוקים, שנתפרו זמן מה קודם לכן ובסימנים הכחולים שסבבו אותם. לא הסתכלה בישבן, אלא בסימני כפות הידיים האדומים שהשתרעו עליו. היא ראתה אותי. לא בחושך מדומה מלא באורות עמומים שנועדו להחיות את האווירה, לא לאחר שורה או שתיים של ביטחון עצמי, לא אחרי שאכטה של אושר, לא אחרי טיפת אמת. כאן ממש,באור הפלורוסנט שכמעט שרף לי את האישונים-היא ראתה אותי.
ביד רכה ליטפה את שיערי, וחייכה חיוך עדין ומלא קסם.
היא ידעה מה משמעותה של כל צלקת ואיך הגיעו לגופי כל סימן וחבורה.
"עכשיו תורך" אמרתי בנימה צינית ומתחכמת, אני אוהבת ציניות, זו דרך מצוינת לשבור את הקרח בסיטואציות משונות שכאלה.
אך לפני שהספקתי למצמץ כבר השילה את הבגדים מגופה, קפאתי. עד אותו הרגע לא באמת הייתי עם אישה אלא לשם שעשוע גברי. לא באמת זכיתי לחוות בעוצמה מלאה את כוחה של אישה, הטמון בעדינות ורוך מאין כמותם.
היא התקרבה אליי,ובתוך מערבולת הניחוחות המתכתיים האלה, ריח הלבנדר שעטר אותה מילא את ריאותיי והרפה כל שריר בגוף. היד שלה החלה לטייל לכיוון החזייה שלי. זה היה אמיתי. לא התעסקתי בכמה טוב אני נראית בתנוחה הנוכחית או כמה חזק אני גונחת. נתתי לעצמי לחיות את הסיטואצייה ולנצלה עד תום,בפעם הראשונה.
האקט הגיע לקיצו והיא התלבשה ויצאה מהחדר.
ואילו אני החלטתי לצאת לטייל ולחקור קצת את המקלט החדש שלי