My dream boy-סיפור על נייל פרק 3

״אמילי, אמילי.״ שמעתי קול הקורא בשמי.
״אמילי, אמילי!״ הקול קרא שוב והעיף מעליי את הפוך המחמם.
״מה?!״ צעקתי.
״תקומי. כבר מאוחר.״ זו הייתה סטלה. שפשפתי את עיניי והתרוממתי למצב ישיבה.
״מה השעה?״ שאלתי בעייפות מנסה להחזיק את העיניים פקוחות.
״כבר שבע וחצי בערב, אמילי.״ היא אמרה ופתחה מעט את החלון על מנת לאוורר את החדר.
״מה?! איך שבע?״ אמרתי בהלם. כנראה שישנתי ממש חזק. אני חושבת שזו הייתה השינה הכי טובה וארוכה שאי פעם הייתה לי. וגם לא חלמתי שום חלום מוזר- מה שלא הפריע לשינה שלי.
״תקומי, תיכנסי להתקלח ותרדי לאכול.״ היא אמרה בקצרה ויצאה מן החדר.
אחרי כמה דקות קמתי מן המיטה, צמרמורת קלה עברה בגופי שכפות רגליי נגעו ברצפה הקרה.
נכנסתי אל חדר המקלחת ופתחתי את זרם המים החמים. שטפתי את שיערי ואת גופי. אחרי רבע שעה יצאתי והתנגבתי, לבשתי את הפיג׳מה המחממת שלי וקלעתי את שיערי לצמה.
אחרי כמה דקות ירדתי במדרגות אל הקומה התחתונה והתיישבתי בדלפק הגדול שניצב במטבח.
סטלה הגישה לי טוסט עם גבינה כמו שאני אוהבת ושוקו חם. הסתכלתי מבעד לחלון, ראיתי שיורד גשם. תמיד אהבתי את הגשם, את הריח שהוא משאיר אחריו.
״אמא ואבא עדיין לא חזרו?״ שאלתי ששמתי לב שהוריי עדיין לא חזרו.
״הם נסעו לפגישת עסקים בניו יורק, הם יחזרו עוד יומיים.״ סטלה אמרה והתיישבה בכסא שמולי.
״אה.״ מלמלתי ולגמתי מן השוקו החם.
״שמעתי שיצאת אתמול מהבית בלילה.״ סטלה הזכירה לי את מה שקרה אתמול.
״כן, הייתי עצבנית אז הייתי חייבת לצאת לשאוף אוויר.״ סיכמתי את כל מה שקרה. ואז נזכרתי בליאם הזה, שהיה לו את האומץ להציע לי לבוא אליו הביתה אם קורה לי משהו. הוא הציע את זה מתוך נימוס אני מנחשת.
״ומה הייתה הסיבה לבריחה שלך?״ היא המשיכה לחקור.
״אמא הושיבה אותי לשיחה, אם אפשר לקרוא לזה כך.״ התחלתי לספר.
״ו…״ היא האיצה בי להמשיך.
״והיא כנראה גילתה את מה שקורה לי יום-יום בבית הספר, היא התעצבנה שלא סיפרתי לה עד עכשיו. אני התעצבנתי ויצאתי מן הבית. זהו.״ אמרתי והנחתי את הספל והצלחת בכיור.
״הבנתי. אמילי, היא כנראה רוצה לכפר על זה שהיא לא נמצאת איתך רוב הזמן. תתני לה לדבר איתך על זה, או על דברים אחרים, מה שמרגיש לך נוח.״ סטלה אמרה בשקט.
״אני לא רוצה שיתערבו לי בחיים האישיים שלי, במיוחד לא היא.״ לחשתי.
״אני מבינה.״ היא ליטפה את שיערי והלכה לחדרה.
החלטתי לעלות למעלה ולהחליף לג׳ינס וחולצה. לבשתי מעליי את המעיל המחמם שלי, לקחתי את המפתחות למכונית ואת האייפון שלי.
נכנסתי אל המכונית והדלקתי את הרדיו על שירים שקטים שאני אוהבת. נסעתי לסטארבקס. תמיד אהבתי את בית הקפה הזה.
אחרי נסיעה קצרה הגעתי לחניה הגדולה של הסטארבקס, החניתי את המכונית והתקדמתי לעבר בית הקפה.
״שלום.״ אמרתי שנעמדתי בקופה.
״כן, מה בשבילך?״ המוכר אמר שעמד עם הגב אליי והסתובב.
״אתה מוכר לי.״ אמרתי בפתאומיות.
״נפגשנו אתמול בפארק. אמילי, נכון?״ הוא אמר וחייך.
״כן. ליאם, נכון?״ חייכתי גם אני והוא הנהן.
״אז, מה בשבילך?״ הוא שאל.
״תביא לי שוקו חם מקופלת.״ אמרתי והוצאתי שבעה דולרים מן הכיס.
״אוקיי, דקה זה יהיה מוכן.״ הוא אמר והפנה את גבו אליי על מנת להכין לי את המשקה.
״תודה רבה.״ אמרתי והתיישבתי באחד הכיסאות שהיו פנויים.
התיישבתי על יד החלון והסתכלתי על העוברים והשבים. חלקם רצו על מנת לא להירטב בגשם שהחל לרדת, וחלק המשיכו ללכת בנחת.
״אז אמילי, לא הכרנו מספיק אתמול.״ לפתע ליאם אמר והתיישב בכסא שעל ידי.
״למה שתרצה להכיר אותי?״ גיכחתי.
״למה שאני לא ארצה?״ הוא התחכם.
״כי…אני לא מסוג הבנות שאתה בטח הולך איתן.״ אמרתי.
״איך את יודעת עם איזה בנות אני הולך?״ הוא צחק.
״כי אתה נראה אחד כזה…שהולך עם בנות זולות.״ ניסיתי להישמע כמה שפחות פוגעת.
״אז הרושם הראשוני שלך על אנשים גרוע. אני לא כזה. להפך, אני מחפש בנות טובות.״ הוא אמר.
״מה שתגיד…״ מלמלתי והסתכלתי על ההודעה שנשלחה לי.
׳עוד לא מתת?׳ היה כתוב. מסקוט. וואו איזו הפתעה, לא ציפיתי שישלח לי דבר כזה, חשבתי לעצמי בציניות.
הרגשתי איך דמעה זולגת על פניי.
״היי, הכל בסדר?״ ליאם שאל. כנראה שראה את הדמעות.
״כן, אני הולכת לשירותים.״ אמרתי והנחתי את האייפון על השולחן.
יופי אמילי, גאונה.
שטפתי את פניי ונשמתי עמוק. הסתכלתי על עצמי במראה וחייכתי.
׳הכל בסדר, אמילי. הכל בסדר.׳ לחשתי לעצמי ויצאתי מן השירותים.
שיצאתי, ראיתי את ליאם מסתכל כנראה על ההודעה שנשלחה מסקוט.
הוא היה נראה כאילו זה מטריד אותו.
״מה אתה חושב שאתה עושה?״ צעקתי וחטפתי ממנו את האייפון.
״מצטער. רציתי לדעת מה כתבו לך שגרם לך לבכות, ועכשיו אני מבין.״ הוא אמר וקם.
״אין לך זכות לחדור לחיי הפרטיים. תחייה את החיים המושלמים, המאושרים ומלאי החברים שלך ותעזוב אותי בשקט.״ מלמלתי והדמעות התחדשו.
״מי אמר שהיו לי חיים מאושרים כמו עכשיו?״ הוא לחש.
״פשוט תעזוב אותי.״ אמרתי ויצאתי בריצה מן החנות.
נכנסתי אל המכונית והתחלתי בנסיעה חזרה הביתה.
אחרי נסיעה קצרה החניתי את המכונית בחניה של ביתי וירדתי.
פתחתי את הדלת וראיתי את סטלה יושבת על הספה וכוססת את ציפורניה, סימן לכך שהיא דואגת ולחוצה.
״אמילי, איפה לעזאזל היית?״ סטלה קמה שראתה אותי.
״הייתי בסטארבקס, התחשק לי לצאת קצת.״ אמרתי ופשטתי מעליי את המעיל.
״אוי מותק, דאגתי כל כך. בפעם הבאה תודיעי.״ היא אמרה ונשמה לרווחה.
״מצטערת שהדאגתי אותך. חשבתי שנרדמת.״ אמרתי ועליתי לחדרי.
לבשתי בחזרה את הפיג׳מה שלי ונשכבתי במיטתי.
לא יכולתי להירדם. הייתי קצת באייפון, קוראת עוד ועוד הודעות פוגעניות-לא משהו חדש.
התאפקתי לא לבכות אבל לא יכולתי לעצור את הדמעות.
הרגשתי איך עיניי נעצמות מעצמן ונרדמתי.
•
״שוב המקום הזה?״ צעקתי אל החלל הריק.
״אמרתי לך, זה מבוך שאין לו סוף.״ אותו הקול הדהד.
לפתע ראיתי אל מולי דמות שחורה, ראו רק את עינייה. עיניים כחולות כקרח, כאלה שמהפנטות אותך וגורמות לך להסתכל עליהן שעות בלי להרגיש.
״בבקשה, תאמר לי את שמך.״ הייתי נואשת לקצת מידע.
״את תדעי בבוא הזמן.״ חזר על המשפט שתמיד אמר.
״עוד הפעם המשפט הזה?! אולי תשנה קצת?״ צעקתי. הייתי חסרת אונים, לא ידעתי מה אני אמורה לעשות במבוך האין-סופי הזה.
הוא שתק. הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, להתפוצץ מחוסר ידע, מזה שהוא מסתיר דברים, מזה שאני לא יודעת מה אני אמורה לעשות.
״היי, תחזור! תחזור!״ צעקתי כששמתי לב שהצללית השחורה נעלמה.
״תלכי בעקבות שביל הפרחים.״ הקול הדהד ורק אז שמתי לב שאני דורכת על שביל מפרחים.
הסתכלתי על הקירות, לא היו ציורים ואפילו לא היו סימנים לזה שהיה דם.
התחלתי ללכת לאט עד שהגעתי שוב אל מבוי סתום.
״שוב הקיר הזה?״ אמרתי ובעטתי בקיר.
״לעזאזל.״ מלמלתי ומיששתי את הרגל הכואבת.
״אין לך מה לנסות. את תקועה כאן.״ הקול שוב הדהד.
החלקתי עם גבי נגד הקיר ושמתי את ראשי בין ידיי.
רציתי לצעוק. לצעוק חזק.
•
קמתי במהירות, האור סינוור את עיניי והתנשמתי בכבדות.
פקחתי מעט את העיניים והסתכלתי על השעון.
השעה הייתה עשר בבוקר. יום שישי היום, מזל שאין לימודים.
הנחתי את ראשי בכבדות על הכרית ועצמתי את עיניי. נשמתי עמוק וניסיתי להירגע.
שמעתי את הגשם, שמעתי את צפצוף המכוניות וציפורים מצייצות.
היה שקט, שקט שהיה אפשר לחתוך בסכין.
הדלקתי את הטלוויזיה והעברתי לערוץ עם מוזיקה שקטה, המוזיקה האהובה עליי.
עצמתי שוב את העיניים על מנת לישון עוד קצת, אך לא הצלחתי.
המחשבות על החלום לא נתנו לי מנוח. משהו הפריע לי.
׳למה לעזאזל אני חולמת את החלום הזה בכל לילה?׳