Identity – פרק 1 חלק שני (“ימרק?!”)

ליום למחרת, אני התעוררתי מצעקות שהיו מתחת לביתי.
"איילין, יקירה!" שמעתי את דיינה צועקת מחוץ לדלת. הסתכלתי על השעון, היה רק שש ורבע. אני קמתי מהמיטה ולבשתי סוודר מעל חולצת הפיג'מה שלי, יחד עם טרנינג אפור וישן. אני נזהרת לא להעיר את ברודי ויורדת למטה. "איילין, ככה גברת לא מתלבשת ליציאה!" היא אומרת במבטא הבריטי שלה; הדבר המצחיק הוא שהיא גרה בלונדון במשך שנה וכמה חודשים, והיא בכלל מניו-יורק, אז היא רק אימצה לעצמה את המבטא המזויף והמעייף שלה. בכל מקרה, התעצבנתי מהאמירה הזאת
"למי אכפת איך גברת נראית? רק רגע.. יציאה?" שאלתי בהפתעה.
"כן, ליציאה.. את שכחת את הודעת הטקסט ששלחתי לך אתמול או שאת שיכורה במקצת, ילדה שלי?"
"ילדה שלי? את מבוגרת ממני בחמש שנים.. ולא, אני לא שיכורה אני רק שחכתי." אמרתי בעייפות.
"יופי, את מתלבשת ובאה?"
"כן.." אמרתי ועליתי למעלה. החלפתי לג'ינס, אך לא החלפתי את הסוודר, פשוט שמתי מעליו מעיל וצעיף, וגם לא השקעתי בשיערי – אלא סירקתי אותו במשך 5 שניות וצחצחתי את השיניים שלי במהירות.

אני ודיינה יצאנו לעבר המשרד שלה, ועכשיו כנראה גם של שיין. הלכנו די במהירות, והמפתיע ביותר הוא שדינה לא דיברה כל הדרך, ובדרך כלל היא פטפטנית, אז הגענו תוך חמש דקות ספורות.
נכנסו לתוך בניין לבן וגבוהה, שאבא שלה רכש עוד לפני שש שנים לעסק שלו, ומאז שהוא פרש לאחר שנה בסך הכל, הבניין כולו בבעלותה של דיינה, ומאז התחלתי לעבוד שם.
"ימרק?!" צעק איש גבוה ומפחיד.
"תתעלמי ממנו, זה אחד החשודים שלנו.." דיינה אמרה.
"במה?"
"את יודעת, הברחת סמים."
"כך חשבתי.. מה זה ימרק?"
"אף אחד לא יודע, הוא יושב פה כבר מהלילה וצועק כל רבע שעה ימרק.."
"ואוו!" אמרתי והמשכנו למשרד הגדול שלה שבתוכו ישב שיין כמו שצפיתי.
"שיין יקירי, תוכל להכין לי קפה?" דיינה אומרת ושיין כוח מנגד לרצונו. "תשבי פה."

אני התיישבתי על הכיסא הגדול והנוח שהיה מקביל לכיסא של דיינה.
"אז ככה, אייליני שלי. לפני חודש פנתה אלינו אשה בטענה שהבן שלה נעלם. כשהתחלנו לחפש אותו הבנו דרך האיטרנט שהבן בכלל לא קיים, והיום אפשר למצוא הכל באיטרנט כמו שאמרתי לך.. בכל מקרה, אנחנו פנינו אליה והיא הראתה לנו תמונות שלו וסיפרה לנו עליו והגענו למסקנה שאם הוא היה איש עסקים חשוב, גם האנשים הפשוטים ביותר היו יכולים למצוא את השם שלו או את התמונות שלו באיטרנט, מה שלא עבד עדיין. לאחר יומיים פנו אלינו עוד הרבה אנשים בטענה שקרוב משפחה שלהם או חבר שלהם נעלם. כלום – שום זכר. עכשיו ככה, לגבי מה שאמרנו לך אתמול; נכנסו למשרד של דייטון, הזה שעובד בממשלה, ואלוהים יודע עד כמה קל זה היה בגללי, שכנעתי אותו מיד.. בקיצור, שיין שלי פה לקח את הדפים הירוקים ואנחנו לא מצליחים להבין כלום מזה."
"ואוו" אמרתי והושטתי את היד שלי לעבר הדפים כאשר שיין נכנס דרך הדלת עם כוס קפה לדיינה.
"היא הבינה משהו עם המוח הנחות שלה?" שיין אמר והסתכלתי עליו. לקחתי את הדפים ויצאתי מהמשרד.
"קשה לי לחשוב כשהוא לידי" אמרתי מחוץ לדלת.

הסתכלתי על הדף הירוק הראשון. ממבט ראשוני הכל נראה כמו ג'יבריש, אבל מצד שני גם כשניסיתי לקרוא לא הבנתי כלום.
'דיל קסמי, נייט סול, סומרק ניילימן, קייט מורסינקטן, אוליב מורט, מייני סורטיקניקרם, קרול וויט, סוזן ניי, אומר קלין, קרמי סום.'
"מה זה אומר?" מלמלתי בשקט. ניסיתי להפוך את המילים, להפוך אותם לגיאמטריה, לקרוא הפוך, הכל – ושום דבר לא הצליח, חוץ מהעובדה שהבנתי שזה שמות, אבל זה לא עוזר לנו מכיוון שהם יודעים את השמות שלהם.
"דיינה!" צעקתי בעודי שמה לב למשהו.
"מה?!" דיינה יוצאת מהמשרד במהירות.
"מה האיש הזה אמר?"
"מה?"
"ימרק, נכון?!"
"על מה את מדברת? את כן שיכורה, נכון?" דיינה צעקה.
"שתקי דיינה, אני לא שיכורה. הוא אמר ימרק, נכון?!"
"סליחה?"
"ימרק?!"
"כן, הוא אומר ימרק כל הבוקר. הוא שיגע אותי!"

הלכתי לעבר האיש החשוד בהברחת סמים שצעק 'ימרק'.
"סליחה, איך קוראים לך?"
"רמוא!"
"קוראים לך רמוא?"
"לא, לו קוראים רמוא, לי קוראים מייקל!" הוא צעק בקול מטורף.
"דיינה! הדפים!" צעקתי והיא העבירה אותם אליי.
'היא תמיד עושה מהומה גדולה, אמרתי לך שאסור יותר!' אני שומעת קול מאחורה אך ממשיכה.
"קרמי, אומר? אתה מכיר את קרמי ואומר?" שאלתי בציפייה לתשובה חיובית.
"לא! אני מכיר את ימרק מוס ואת נילק אומר!" הוא אמר והביט אליי במבט מטורף עוד יותר, אבל זאת לא פעם ראשונה שאני מתמודדת עם איש מסומם ומשוגע כמו מייקל.
"אוקיי, יפה, מה אתה יכול להגיד לי עליהם?" שאלתי והוצאתי עט.
"ש..ש.. הם היו – סמים" הוא גמגם.
"הם לא היו סמים, מייקל.."
"אה.." הוא מלמל וראשו נחבט בשולחן וגופו נעשה רפוף. הרמתי את ידו והיא ניטחה בשולחן שוב.
"כן, הוא התעלף" אמרתי והסתכלתי על דיינה.

THE Unknown