Identity – פרק 1 חלק ראשון (רחוב דיינר 22)

לא ממש אהבתי את הסיפור הקודם.. אז הנה.

"איילין!" ברודי צעק מלמטה. "מישהו בטלפון" הוא המשיך. אני ירדתי למטה ברגליים יחפות ודילגתי על כל מדרגה שנייה כי הן היו קרות מידי. לקחתי את הטלפון וברודי הניח את ראשו על ראשי.
"ברודי.." חייכתי והצמדתי את הטלפון לאוזן הימנית שלי.
"כן" אמרתי.
"בואי לרחוב דיינר 22" אמר קול מוכר.
"שיי.." אמרתי והתרחקתי מברודי בעודי עושה עם הידיים סימן המתנה לעברו.
"שיין, אתה לא רציני." אמרתי ונאנחתי.
"רחוב דיינר 22, את באה?"
"אמרתי שאני לא עוזרת לכם יותר"
"את יותר מידי חכמה, איך אפשר לסרב? חוץ מזה, דיינה פה.." הוא אמר והרגשתי דרך הטלפון את החיוך שלו.
"אז אפשר את דיינה?" שאלתי ונאנחתי שוב.
"היי, זאת דיינה"
"מה הסגיר אותך?"
"מצחיקה כמו תמיד, נכון?"
"אמרתם שלא תתקשרו אלי יותר"
"לא נורא.. אנחנו עדיין צריכים את עזרתך"
"במה?"
"בואי לרחוב דיינר ונספר לך"
"אני לא באה עד שתספרו לי" אמרתי והתיישבתי על הספה מעייפות.
"דיווחו לנו שיש גל של היעלמויות, וכשאנחנו מנסים לחפש אותם זה כאילו שהזהות שלהם נמחקה"
"אני באה עוד שנייה" אמרתי והנחתי את הטלפון על הספה.
"את לא רצינית.." ברודי אמר ואני חייכתי. "טוב, תשמרי על עצמך" הוא המשיך וחיבק אותי. "שונא אותך" הוא אמר וצחקתי, "לא כמוני" אמרתי.

אני לבשתי מעיל ועטפתי את צווארי בצעיף חמים, ונעלתי את מגפיי החומות.
התחלתי לצעוד לעבר רחוב דיינר 22, בעודי מסתגלת על עקבות השלג שאני משאירה.
"אלי!" דיינה צעקה מרחוק, והבנתי שאני קרובה לרחוב דיינר 22.
"איילין!" אמרתי בהדגשה, אני לא אוהבת כאשר קוראים לי אלי, אפילו ברודי קורא לי איילין.
התחלתי לצעוד מהר יותר אליהם ודיינה חיבקה אותי נגד רצוני בעוד ששיין עמד בצד ודפדף בטלפון הנייד שלו.

"בואי נישב בתוך בית הקפה, יהיה יותר נוח" שיין אמר וצעדנו לבית הקפה שלידו עמדנו.
"אז מה בדיוק אתם רוצים ממני?" שאלתי.
"שלום, אני יהיה המלצרית שלכם. מה תרצו להזמין?" המלצרית באה משום מקום.
"קפה, 3" שיין אמר.
"איזה קפה?" המלצרית שאלה.
"תפתיעי" הוא אמר ואני הסתכלתי עליו.
"שיין!" דיינה אמרה והמלצרית הלכה. "אז ככה – אנחנו צריכים את העזרה שלך. יש לנו מפתח לאחד המשרדים של אחד האנשים החשובים ביותר שיש בממשלה, ואנחנו צריכים שתלכי לשם ותיקחי דפים ירוקים."
"ירוקים?" שאלתי.
"ירוקים" שיין אמר בנימת עייפות.
"לא נדמה לי" אמרתי בעוד המלצרית הביאה לנו קפה.
"טוב, אז תוכנית ב'" דיינה אמרה ולגמה מכוס הקפה שלה.
"תוכנית ב'?" שאלתי.
"את תעזרי לנו לפענח את הדפים האלו" שיין אומר ומביט על כוס הקפה שלו.
"ואו" אמרתי.
"את מוכנה לעזור לנו?" דיינה שאלה.
"אם אפשר לשאול – למה?" אמרתי.
"אני אגיד לך למה. כמו שאמרנו לך בטלפון – זהויות של אנשים נמחקו, כאילו הם לא היו קיימים אף פעם, ואת ידועת שאפשר למצוא הכל באיטרנט, כן אנחנו פונים לאיטרנט, איזה שטויות! גם שם הם לא נמצאים"
"גאונים שכמוכם יפנו לאיטרנט? האם מישהו שמע על דבר כה מזעזע, פשוט בושה!" אמרתי ולגמתי מהקפה החם שלי. "הבנתי, אני אעזור לכם בזה, אבל לא יותר! אני לא אסכים ליותר"
"טוב, אנחנו צריכים ללכת, ניהיה בקשר איתך." דיינה אמרה.
"רק – למה דווקא בממשלה?" שאלתי.
"את יודעת, זהו או הממשלה או סתם פאניקה של אנשים. עדיף לקחת את הסיכוי הגבוה היותר" דיינה אמרה ולקחה את שיין ביד בעודו שולח לה נשיקה על הראש.
"אה?" גמגמתי.
"אה כן, שחכנו לספר" דיינה אמרה.
"מחליא במילים שאני לא יכולה לתאר" אמרתי בשקט.
דיינה ושיין עזבו את המסעדה במהירות.
"רגע דיינה, שחכתי משהו" שיין אמר מבחוץ ונכנס מהר למסעדה ללא דינה.
"זה לא זהו; שנינו חכמים מספיק כדי לדעת שאת תתמכרי לזה מהר מידי ולא תפסיקי לעזור לנו. כמו בפעמים קודמות" הוא אמר לי.
"רגע, שנינו חכמים? אני חכמה, בוא נסכם את זה כך" אמרתי ושיין יצא באטיות מהמסעדה.

אני יושבת ולוגמת מהקפה שלי בכל כמה שניות. "איילין?" אני שומעת מאחורי את ברודי.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי בסקרנות.
"ניחשתי שאת פה עם המשוגעים האלו. קפה?"
"כבר שותה אותו" אני אומרת בעודו ברודי מתיישב לידי. "קח" אני מושיטה לו את כוס הקפה שלי.
"תודה" הוא אומר ולוקח מהכוס לגימה. "מה הפעם?" הוא שואל.
"זהויות שלא נשים נמחקו, כאילו הם לא היו אף פעם" אמרתי.
"שוב זה? זאת לא הייתה פעם קודמת?"
"לא, זה פעם ראשונה"
"את כבר בת 26, יש לך עבודה משלך, את צלמת, יש לך את הזכות להיות עם האיש הכי מדהים בעולם." הוא אמר בעודו צוחק.
"ברור שכן, ברודי – האיש הכי מדהים בעולם"
"את סיימת לעבוד? לחקור במשטרה?"
"כן"
"לא רואים את זה ממש"
"אני יודעת. שיין צדק; ברגע שאני מתחילה אני לא יכולה להפסיק."
"אני לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל באיזשהו מקום שיין באמת צודק"
"אני יודעת! זה מעצבן אותי"
"הם שניהם משוגעים, את יודעת?"
"שמתי לב.." אמרתי ושיין לקח לגימה מהקפה שלו.

יצאנו מהמסעדה לאחר שאכלנו עוגה מעוטרת שוקולד וקצפת טעימה.
אנחנו הלכנו יחדיו בשלג הרך כאשר חשבתי על השיחה שהייתה בינינו. הוא באמת צודק, אני לא עובדת שם יותר אבל מצד שני אני כל כך אוהבת להיות שם, וגם לעבוד כצלמת. למה אני באמת לא עובדת שם יותר? אולי כי לא רציתי להסתבך, לא רציתי לסכן חיים, לא רציתי לעבוד עם משוגעים, אבל אני אוהבת את זה, ואני לא יודעת איך להסביר אפילו לעצמי למה. ואני לא יודעת למה אמרתי שאני אעזור להם, אפילו שזה קטן, אני פשוט אסחף לזה ואני יודעת את זה.

הרגשתי רטט מכיס המעיל שלי והוצאתי את טלפון הנייד שלי.
זאת הייתה הודעה מדיינה:
"אל תדליפי כלום לתקשורת.
ונ.ב: ניפגש מחר במשרד הקודם שלי.
ונ.ב 2: כן, קיבלתי אותו בחזרה!
XD"

הראיתי את הודעת הטקסט לברודי, ופניו התחילו להחוויר.
"את הסכמת?" הוא שאל בעדינות.
"קצת.."
הוא הנהנן בראש, והרגשתי רע עם עצמי.
"זה בסדר שאני אלך?"
"כן.." הוא אמר ואת שאר הדרך הלכנו בשתיקה, עד שהוא פתח את פיו שוב. "אני בטוח שתצליחי, אף פעם לא ראיתי מישהו שהמוח שלו עובד באותה הצורה ששלך עובד. ועכשיו שמעתי את זה בקול רם, והבנתי שזה נשמע מעליב, אז רק שתדעי שזאת הייתה מחמאה.." הוא אמר וצחק.
"אה.. תודה" אמרתי וצחקתי גם אני.
ואז עוד פעם, הלכנו את כל הדרך הביתה בשתיקה, וגם הסביבה הייתה שקטה, לא כרגיל.

THE Unknown