אולי נמות ביום אחר

"אל תעשי את זה," הוא אמר לי. "אף אחד לא יכול להכריח אותך למות."
היססתי. "אני לא רוצה. אני מפחדת." אמרתי לו את האמת. "אני פשוט כל כך, כל כך…"
"אבל לפני כמה ימים את היית נחושת מטרה, לוחמת צדק משוגעת שטוענת שאיש לא צריך להרוג את עצמו. מה קרה מאז?"
מה קרה? טוב, דיי הרבה האמת…
ג'יים התגלה כבוגד מלוכלך, סטפאני נמצאה מתה מתחת לאחד העמים שבפרדס, 300 מטר הרחק מביתה; אניה יוצאת עם דניאל, למרות שיש לו חברה, ולה יש חבר.
טיף מאוהב באחותי, ואין מצב שאני נותנת לו להתקרב אליה בזמן הקרוב ("דבר איתי כשהיא תהיה בת 17, לפחות.")
מיה השתכרה והתמזמזה עם ג'יים, כשכל המועדון רואה אותם. ג'יים הכחיש, למרות שזה מצולם, ואז בא אליי חזרה בזחילה אחרי שצרחתי עליו שעה וחצי בפלאפון, טוען ש"נשבע לך מאמי בחיים לא בגדתי בך." ואז מחוויר אחרי שאני מראה לו את התמונה של שניהם ביחד.
פרופסור הנריק גילח את זקנו (מה שהיה חבל מאוד, כי הוא הוסיף לו מראה סקסי) ומנהל בית הספר החליט לחוס עליי ולמחוק את 30 החיסורים שלי מסיבות לא ברורות.
"לא יודעת, אני פשוט מרגישה שאולי אם אמות זה ישנה משהו," עניתי לו בהיסח-דעת. הוא מצמץ לעברי פעמיים, כמו שהוא עושה תמיד בכל פעם שאני משקרת. הוא גלאי שקרים.
"את לא חייבת להיתקע עם כל הצרות והבעיות שלך לבד, את תמיד יכולה לדבר איתי." אמר. הקול שלו, הוא היה מלא בכל כך הרבה נחמדות וכנות, שלשנייה אחת נכנעתי, וכבר סכר הדמעות שלי נפרץ. ראשי מצא את כתפו והוא נתן לי להישען עליו, להספיג את כל דמעותיי בחולצתו.
הוא ליטף את ראשי ומלמל מילות עידוד, לא מפסיק עד שנרגעתי.
"אתה צודק. אני חושבת שאחכה לרגע שבו באמת אצטרך למות. בינתיים יש דברים שבאלי לעשות, ואני בטוחה שגם לך יש משהו חשוב מאוד לעשות."
הוא הרים את ראשו בהנחה שקטה, מרוצה מעצמו על שהצליח לגרום לי לשנות את דעתי, ויכולתי לראות חיוך על פניו. "כן, כמו להגן על זאת שאני אוהב מלמות. אולי נמות ביחד ביום אחר." הוא החזיק בידי בשקט. לא אמרתי דבר כי לא רציתי להרוס את הרגע.
בטוח נמות ביחד, אבל עדיף ביום אחר.